המוח האנושי ידוע ביכולותיו המופלאות לחבר בין מיליון ואחד דברים, המתרוצצים בתוכו בו זמנית. דברים, שעל פניו לפחות לא אמורים להיכלל באותו הגיג, ואפילו לא על אותו חוט מחשבות. הוכחה ברורה לכך קיבלתי עם הבאזר לסיום משחק מספר 7 בגמר ה-NBA, כשבמקום להתרכז בבכי של לברון על הפרקט של האורקל ארינה (בסדר-בסדר, מאמין לך שזה בא מהלב, ועדיין העתקת מג'ורדן של סיום הגמר ב-91'), או בבאסה של הווריורס, חשבתי רק על "אלף כבאים" של דני סנדרסון, גידי גוב וחבריהם ללהקת "דודה". ליתר דיוק, על שורה אחת מתוכו: מגיע - לא מגיע.

אין לי שום דבר נגד המוני הניתוחים המקצועיים, ששמעתם וקראתם בכל מקום. כבודם של כל פרשן ופרשנית בארץ ובעולם - במקומו מונח. אני סתם חושב שאת הסדרה המוזרה-משהו הזו אפשר לסכם בשלוש מלים אלו בדיוק, אף על פי, למרות ובניגוד לקלישאה, הטוענת בתוקף ש"אין 'מגיע' בספורט". הריני לנצל את הבמה הנכבדה הזו שמקצה לי יו"ר הדירקטוריון, ולהצהיר קבל עם וסייבר-ספייס, כי לעניות דעתי הלא קובעת יש ועוד איך 'מגיע', וכפועל יוצא מכך, כמובן שיש גם 'לא מגיע'.

מגיע ללברון: כמו לא מעטים מכם, אני מניח, גם אני אוהב אותו כמו טיפול שורש ללא הרדמה. שום קשר לענייני דייויד בלאט, אגב. האיש בלתי נסבל באין ספור אופנים ורמות, שפשוט קשה לתאר. אבל הוא פשוט שחקן אדיר, מהגדולים שבגדולים שבהכי גדולים, שנתן סדרה שלא רואים כל יום. גם לא כל שנה. שתי רמות לפחות מעל כל היתר. סביר להניח שיותר. ההופעה שלו במשחק המכריע אולי לא מגיעה לזו של מג'יק ג'ונסון במשחק השישי ב-1980 (בכל זאת, צריך למתוח את הגבול איפשהו), אבל היא ממש לא הרבה מאחוריה, והחסימה שלו על איגואדלה תככב לנצח בהיי-לייטס של הליגה. גם הפרובוקציה על דריימונד גרין התבררה כמהלך מנצח, והכי חשוב: בכל רגע חשוב באמת שהיה צריך אותו, הוא התייצב ובענק. בניגוד למי שבפסקה הבאה.

לא מגיע לקרי: שחקן נפלא, תופעה, עושה הרבה דברים שאי אפשר להסביר במונחים הגיוניים, וינצח ב"חיובים" גם את דורון ג'מצ'י, אמיר כץ ואבי שילר. הכל נכון ואף יותר מכך. סו וואט. בניגוד מוחלט ללברון - בסדרה הזו היו לו הרבה יותר רגעים מתים שלו מבשידורים הישירים של ערוץ 99 ממליאת הכנסת (לא שאני צופה, סיפרו לי). מעבר לכך, האופן שבו הוא לא תיפקד במשחק הקובע, כולל כמה לבנים מפוארות ואיבודי כדור איומים - לרבות אחד ברגע קריטי במיוחד, תוך ניסיון למסור מאחורי הגב לקליי תומפסון - גרמו לי לומר לעצמי שתודה, אבל לא הפעם.

מגיע לקאבס: לכו איזה שבועיים אחורה, ותראו מה כולם כתבו (וכל היתר חשבו) על קליבלנד אחרי המשחק השני בסדרה. "עכשיו הם מבינים מה זה המערב לעומת המזרח", "ברוכים הבאים לליגה של הגדולים", "לא נופתע אם זה ייגמר בסוויפ" וכאלה. גם אני הימרתי על גולדן סטייט בחמישה, אודה ולחלוטין לא אבוש. והנה, איפה הם ואיפה אנחנו. ארווינג נתן תצוגות שלא נפלו מאייברסון ואייזאה בשיאם, והגיע לו בהחלט לקלוע את השלשה המכריעה, טריסטן תומפסון היה נהדר, וכל השאר עשו מה שיכלו, ומסתבר שזה הספיק. מגיע לקאבס, כי מעכשיו ועד להודעה חדשה, שמי יודע מתי תגיע, הם ה-1 ב-32:1 של קבוצות שיצאו מפיגור 3:1 בסדרת הגמר. כל השאר זה רק בונוס.

לא מגיע לווריורס: עזבו אתכם מה-9:73 ומכתיבתם מחדש של מי זוכר כמה שיאים, רצפים ונתונים סטטיסטיים. עזבו אתכם גם מכמה אמירות שלהם בתחילת הסדרה, שהזכירו קצת את אנשי OKC במצב של 1:3 בגמר המערב. לקבוצה שמפסידה שני משחקים בבית בסדרת הגמר, כולל את השביעי, לא מגיע להיות אלופה. נקודה וסימן קריאה.

מגיע לקליבלנד: יש לי חברים טובים בקליבלנד, אוהדי ספורט מסורים ונפלאים בכל נפשם. בשנה שעברה, לפני סדרת הגמר, שניים מהם הגיעו לארץ כדי לשים פתק בכותל ולבקש אליפות. "כדי להסיר את הקללה, אני מוכן לנסוע גם לאנטארטיקה אם זה יעזור", אמר לי אחד מהם. ראיתי בפייסבוק תמונות שלהם ושל אלפי אחרים אחרי הזכייה. מצד אחד חוגגים בהיסטריה מוחלטת, מצד שני מפחדים שתיכף יתעוררו ויגלו שזה לא באמת קרה. רק מי שחווה בעשורים האחרונים מה זה להיות אוהד ספורט בעיר האפורה הזו - יבין את גודל העניין לאשורו. מגיע להם. באמת שכן.

אבל מהו כל גיבוב המלים שלמעלה, לעומת עובדה אחת ויחידה: בתחרות השחייה הראשונה בחייה, זכתה אתמול נסיכה ב' במדליית ארד ב-50 מטר חתירה. אין מצב שלא הייתי מזכיר את זה. מגיע לה.

shaharhermelin@gmail.com