שלום נכדים, שמעו סיפור:

זה קרה לפני יותר מ-30 שנה, בשנת 2016, 25 שנה אחרי הפעם היחידה (עד אז) שראשון הגיעה לגמר הליגה. עברו 20 שנה די מבאסות אחרי עונת 1992 בה הגענו לגמר הגביע. רק ב-2012 הגענו שוב לגמר – גמר גביע, שהסתיים בהפסד בעונה יפה.

ואז הגיעה אותה עונת 2016. העונה התחילה בצורה חלומית, כשהקבוצה דוהרת קדימה במופעי להטוטים של הטבעות, הליי-הופים, מסירות מאחורי הגב ומה לא. בעונה זו גם שיחקנו באירופה (בליגה השלישית בטיבה – אחסוך לכם את שמה כי כל הליגות האלה החליפו שמות כל הזמן).

הייתה תחושה באויר שמשהו מיוחד קורה פה העונה. האוהדים וההנהלה קיוו לעבור את שלב הבתים הראשון.
באירופה הלך טוב – עברנו את שלב הבתים הראשון. והשני. ואת שמינית הגמר.

רק בסדרת רבע הגמר נעצרנו על ידי פרנקפורט, לא לפני שהיינו לקבוצה היחידה במפעל באותה עונה שניצחה אותם.
גם בגביע הלך טוב, עם נצחון מסל בשניה האחרונה ברבע הגמר. בחצי הגמר הכל התחרבש – הובלנו ב-13 הפרש 3 דקות לסיום על אשדוד, אבל הפסדנו להם אחרי 2 ההארכות.

בליגה המצב נהיה קטסטרופה, ומהקבוצה המלהיבה של תחילת העונה לא נשאר כלום. למעשה, בשני הסיבובים הבאים (היו בליגה 3 סיבובים באותה עונה), סיימנו מקום אחרון. היה עד כדי כך גרוע, שאפילו החלפנו מאמן כמה מחזורים לפני סיום העונה. במשחק האחרון בליגה הסדירה ניצחנו את קבוצת התחתית של קריית גת רק אחרי הארכה, מה שנתן לנו את המקום השישי הסופי ולא השביעי.

אבל יותר חשוב מזה – חזרה חדוות המשחק. חזרה התחושה המיוחדת באויר, התחושה שמשהו מיוחד יכול להיות פה.
ואכן, לא טעינו. סדרת רבע הגמר (הטוב מ-5) הייתה נגד מכבי חיפה, ללא יתרון ביתיות. בשני משחקים משכנעים הובלנו עליהם 2:0, עם נצחון חוץ במשחק הראשון, אלא שחיפה לא היו פראיירים וניצחו את שני המשחקים הבאים. 2:2 בסדרה. אבל המשהו המיוחד באוויר לא נעלם, וכמאמר השיר הידוע שלנו: "הוווווו, הולכים לפיינל פוווווור, הולכים לפיינל פור, הולכים לפיינל פור, הולכים לפיינל פוווווור"" (לפי המנגינה של חצי מכל שירי האוהדים בארץ).

ואז יצאתי למילואים. היו לי 5 ימי אימון על גבול לבנון. בפעם היחידה בחיי, יצאתי למילואים עם רכב וקיבלתי שחרור מהמפקדים שלי כדי ללכת לחצי הגמר שהיה בירושלים. הם הבינו כמה זה היה חשוב לי.

מכבי ת"א חיכתה לנו שם. ניצחנו הרבה פעמים את מכבי ת"א בעבר, אבל אף פעם לא במשחק מכריע. המשחק היה צמוד לכל ארכו. סל שלנו 15 שניות לסיום שבר את השיוויון והם החטיאו 2 זריקות אחרונות.

אנחנו בגמר!!!!!!!

25 שנה אחרי הפעם הקודמת, אנחנו בגמר. לא יאמן. או שכן. או שלא. לא יודעים. מה זה חשוב. אני עוד זוכר את עצמי צורח כמו משוגע. מתחבק עם אנשים זרים כמו טמבל. אחר כך, מסתובב במסדרון הגדול מסביב עם חיוך וכמו דביל, עוצר כל אדם עם חולצה כתומה ואומר לו (או לה או להם): "אני לא יודע מי אתם, אבל מזל טוב" ולוחץ ידיים לכולם. כולם מתחבקים ומתנשקים. חוגגים. ילדים רוקדים. נשארתי עוד שעה עד שנסעתי חזרה לבסיס בצפון, ואפילו לא צפיתי במשחק השני.

בדרך חזרה לבסיס, הקשבתי למשחק השני ברדיו. ירושלים, האלופה המכהנת, ניצחה את אילת. אנחנו נגד ירושלים בגמר. הגעתי חזרה לבסיס והלכתי לישון ב-1:30 בלילה.

למחרת בבוקר, צריך להתארגן על כרטיסים לגמר. אבל מודיעים לנו שלוקחים לנו את הטלפונים ליומיים הקרובים, כי עושים אימון מלחמה! מהר שלחתי הודעה לאח שלי שיקנה לי כרטיס. הוא קנה לשנינו וגם לאח השלישי. מפגש משפחתי.

יום חמישי, יום הגמר. יום מלא אמוציות בשבילי – אלה כנראה המילואים האחרונים שלי. 17 שנות שירות מילואים. ואני מרגיש כל כך צעיר, שבא לי להמשיך. אני בריא בראש, בנפש ובגוף. אבל לכל דבר יש סוף, גם לזה. מסיים בחיבוקים גדולים לחברים ומשם – לירושלים. לגמר הגדול. התחושה הייתה באוויר. לא ידעתי אם ננצח או לא, אבל פעם ראשונה שלא פחדתי להפסיד.

הגעתי מוקדם. אוירה רגועה. לפני המשחק האווירה כבר מטורפת. האולם מלא באדומים מירושלים, אבל למי איכפת? להם הכמות, לנו האיכות. המשחק נפתח טוב לראשון. לדקה וחצי. אחר כך ירושלים משתלטים על המגרש וזה כבר 13 הפרש, עוד ברבע הראשון. גמור? ממש לא, זו מכבי ראשון מודל 2016. מצמצמים ל-5 במחצית ומכאן המשחק רק צמוד. כלומר, עד חצי דקה לסיום.

במשחק 4 בסדרת הגמר של 1991, באמצע המחצית השניה (אז לא היו עדיין רבעים), ראשון הובילה על מכבי ת"א ב-10 הפרש ויצאה להתקפה. רוני בוסאני רץ צמוד לקו המגרש ובמקום להמשיך לליי אפ, הוא נעצר על קו השלוש, זרק וקלע. 13 לראשון. באותו הרגע (הייתי בן 15), ריח אליפות עלה לי לאף. לא הכרתי את הריח הזה קודם. משהו מיוחד. באף, בראש, בבטן, בידיים, ברגליים. נכון, גם אם היינו מנצחים, היה צריך להיות עוד משחק. אבל זה היה רגע אחד בו הרגשתי אליפות במגע יד. לצערי, זה גם היה הרגע האחרון ל-25 שנה כי אז מכבי חזרו, השוו ונצחו בהארכה כדי לקחת אליפות אצלנו בבית.

דקה וחצי לסיום. חטיפה של דוסון, מתפרצת מהירה, הטבעה של מונרו ו-8 יתרון לראשון. ומשום מקום, בלי שציפיתי לזה (אבל בדיעבד, ברור מאיפה זה הגיע), אותה תחושה מלפני 25 שנה חזרה. תחושת "אפשר לזכות באליפות" שמתפשטת תוך שניות ספורות בכל הגוף. תחושה שלא ניתנת לתיאור עד שלא חווים אותה באופן אישי. אבל אפילו יותר חזקה מאשר אז, כי אין פה משחק נוסף. והזמן הוא חצי דקה לסוף (33 שניות ליתר דיוק).

אנחנו למודי אכזבות בראשון, ועדיין לא נכנעים לשיכרון החושים. למעשה, אנחנו כל כך מפוחדים שרק שתי שניות לסיום, כשירושלים מחטיאים זריקה אחרונה (ואנחנו מובילים ב-6), אנחנו מרשים לעצמנו להתפרק.

אני אפילו לא זוכר מה קרה במשחק עצמו באותם רגעים, אני רק זוכר את התחושות בגוף ואת הגרון שלי נחנק מרוב צרחות. צרחות חסרות פשר אבל מלאות משמעות. לא שירים, לא עידוד. רק צרחות מטורפות כאילו חייזר עכשיו חטף אותי. שני האחים שלי לידי, כמו לפני 25 שנה. אבל הפעם, אנחנו בצד המנצח. והתחושה הזו, התחושה הזו... לך תסביר למי שלא חווה אותה. אפילו אני לא יכול לשחזר אותה.

אתם, נכדיי היקרים, כבר גדלתם לתוך עולם בו ראשון זוכה בהרבה תארים, יש לנו אולם של 20,000 מקומות. אבל אי אז בימים היה לנו אולם קטן וחם של 2,000 מקומות, והמון תקווה ואהבה. כל תואר הוא שמחה גדולה ועצומה, אבל אין, אין כמו האליפות הראשונה אי אז ב-2016.

ניצן חנוכי, גולן גוט, שון דוסון, טוני יאנגר, מארק ליונס, אבי בן שימול, עידן זלמנסון, קווין פאלמר, רועי קנטור, טיילר דוסון, אופק חכמון, אמיתי לוי, כריס רייט, דירל מונרו, אלה היו השחקנים שלנו אז, שמאז הפכו לאגדות. אריק שיבק היה המאמן שלנו (ושרון דרוקר היה המאמן בחלק הראשון של העונה).

והנה שוב נרדמתם נכדים יקרים שלי. טוב, אפשר להבין, זו כבר הפעם ה-1000 שאני מספר לכם את הסיפור הזה אבל גם אחרי כל כך הרבה שנים, זה עדיין מרגש. ואל תשכחו: אם מאמינים באמת ומתאמצים באמת – חלומות מתגשמים!

לילה טוב.

למעוניינים:

השלשה ההיא של בוסאני, ב – 1991:

https://youtu.be/qNmVjwILe-s?t=56

חצי הגמר נגד מכבי ת"א מנקודת המבט שלי:

https://www.youtube.com/watch?v=BOGSWlnNhp0

הגמר הגדול נגד ירושלים מנקודת המבט שלי:

https://www.youtube.com/watch?v=lM3_v_E_T6k