פיאניג'אני. סוף פסוק.
אחד הדברים הטובים שקרו לחבוב הזה - לא שעניין אותו במיוחד קודם - הוא שעכשיו יהגו את שמו נכון בכתובים. כל עוד היה מאמן סיינה או חרטק אל טנאק אחר (מישהו אמר לי שצריך לומר חארט אל טאנק, שווה בדיקה), לאף אחד לא היה אכפת איך מאייתים את שמו.
ואז, אחרי טעות באיות בפרסום הראשון שלאחר חתימתו בהפועל ירושלים, הפתיע העיתון שפעם היתה לו מדינה ותיקן אחת ולתמיד: פיאניג'אני. לא כל כך מסובך. עכשיו, כשהוא שלנו, הרי צריך לבדוק פעם אחת ולתמיד מה שמו, לא?
אז בדקו. היתה אמנם יפה שעה אחת קודם, אבל למי יש זמן בכלל היום. כולם עם הראש בוואטספ.
יש לי סימפטיה לאמנות קונספטואלית בתל אביב ולסימונה פיאניג'אני. לא נכנס בכלל לשאלה אם הוא מאמן גדול או לא, טקטיקן יותר או פחות. אהבתי מאוד את החבורה שלו בסיינה, גם כעוזר מאמן וגם כמאמן ראשי. שנים רבות מאוד של שליטה בליגה האיטלקית, של אליפויות רצופות, שושלת שהתפתחה והבליטה שחקנים נהדרים בניצוחו של הפסנתרן, במיוחד בשנותיו בקדמת הבמה.
למה פסנתרן? סתם כינוי בלי השראה יוצאת דופן שקפץ לי לראש יום אחד. פיאני, פיאנו, כאלה. די סתמי, אבל תפס איכשהו. בלי לבדוק, אני בטוח שיש לו אצבעות ארוכות, רכות וענוגות. זה חייב להיות, לפחות על פי התנועה של סיינה במגרש בזמנו.
הייתי עם איתי סלע הפלאי בטיול בר מצווה, שהונצח בחלקו בכתבה שאם תחפשו טוב אמורה להופיע במנוע החיפוש של כדורסלע-האתר. ראינו שם שלושה משחקים בסדרת גמר נגד מילאנו, כולם באולם הביתי של סיינה. יותר מכל החוויות וכל שינויי הכיוון של בו מקאלב, אזכור את החיבוק הממושך, האמיץ והחברי של המאמן עם שון סטונרוק לאחר הניצחון במשחק החמישי והמכריע שהיה שווה זכייה באליפות.
זה היה חיבוק של סוף דרך. השושלת התפרקה. הקבוצה החלה תהליך קריסה והיתה בעיצומו. היה ברור שכולם הולכים – מי הביתה לפרישה, מי לכסף גדול יותר ברחבי אירופה. הפסנתרן לא שב להיות מה שהיה מאז. הלך קצת לאיבוד בערבות איסטנבול כמאמן זר של פנרבחצ'ה. אחר כך או במקביל, מי זוכר, היה מאמן נבחרת איטליה, אוקיי. סו וואט. התהילה האמיתית נמצאת במועדונים איך שלא תסובבו את זה. נבחרות זה עניין להיסטוריונים של הכדורסל שהולכים ומתמעטים כי היום בלאו הכי הכל נמצא באינטרנט. תמיד תגלה שמישהו טרח שם לפניך.
יש משהו מעורר אמפטיה, או רחמים, למראה מאמן זר בכדורסל שלנו. האחרונים שהיו פה ואני זוכר, דוגמת וינקו ילובאץ, נבן ספאחיה או ז'אן טבק – איכשהו שלושתם קרואטים וכולם גבוהים – היו ג'נטלמנים גדולים. פה ושם גם קיללו, העלילו, פישלו, כמו כולנו. אבל כלפי חוץ עשו הכל כדי להעביר מסר של נועם הליכות גם בתנאים קשים ואחרי הפסדים.
זה לא קל במנטליות המקומית, שבה אם אתה לא זורק את החליפה על הרצפה, מפשיל שרוולים ומשלהב את הקהל לפחות כמו שחקן שמטביע, אתה לא מספיק מאמן בשביל האנשים. לא מספיק גבר. או שמא לא מספיק גבר-גבר.
על אף שהפריזורה מתחילה לבגוד בו מצד אחד, ופניו עדיין משדרים סוג של בייבי פייס מצד שני, פיאניג'אני לא מזדקן וכבר לא ילד. הוא בהחלט מסוגל לזרוק חליפה ולעשות את כל הטריקים האלה, שיחבבו אותו על הפרשן פיני גרשון (אם זה רק יצליח לנטרל אמוציות, היכרויות ואינטרסים).
איטלקי, לא?
אבל בהזדמנות הראשונה שהארס הציבורי יושפרץ לעברו, אני מקווה שיזכור את החיבוק האמיץ עם שר ההגנה שלו לשעבר, שון סטונרוק. אלה הרגעים הגדולים באמת שמאמן רוצה להגיע אליהם, וכל השאר הוא רק קטע ארוך של אבני חצץ שצריך לעבור במסלול המוביל לבמה המוגבהת.
