יצאנו מוקדם, הגענו מוקדם. אחרי נסיעה ארוכה והתמקמות נוצרה לפתע תחושה של נוחות, נינוחות ונוחיות. ככה זה במעבר מהבטון לירוק. ואחרי כל כך הרבה שנים אלה עדיין התנאים הבסיסיים לתחילתה של השראה.
הבטתי מסביב על כתלי האולם. המון שלטי פרסום לעסקים קטנים באזור, כנדרש וכמצופה. וגם השלט המסורתי של מפעל הפיס ושל הטוטו ושל הזה וההוא, וההוא והזה. ובעצם, האולם בכפר בלום כשבוחנים אותו ממרחק הזמן יכול היה להיות בשקט האכסניה הביתית של קבוצת ליגה רביעית באיטליה, נניח, בעיר שדה קטנה שאלמלא כדורסל לא הייתי שומע על שמה לעולם.
בתקופה שבה מדברים על אוסישקין, מלחה ואולם הפחים בלשון עבר, וגן נחום נשמע כמו משהו שרק מעטים זוכרים עם איזו קבוצה הוא מזוהה, האולם בכפר בלום שומר על מעמדו בצמרת האולמות המיתולוגים של הכדורסל בישראל. בזכות השידורים בליגת התיכונים ובליגה הלאומית בחמש השנים האחרונות יצא שהגעתי אליו יותר פעמים מאשר בעשרים שנים קודם לכן. עצל הייתי אז, לא נכחיש זאת.
ואני יושב ומביט וסוקר את השלטים המלבניים הקטנים ברובם סביבי, ושם לב לפתע שאין זכר לאליפות ההיא מ-1993. לא דגל גדול שמשתלשל מהתקרה, לא סמל יפה אחר, לא תמונות גדולות על הקיר של דורון שפר ומייק גיבסון, סטיב מאלוביק ואנדרו קנדי, ברד ליף (ברד ליף!) וג'רי סיימון ואמיר מוכתרי ואבנר יאור.
אני חושד שנוסטלגיית כדורסל אהובה עלי לא פחות מכדורסל בהווה. ולכן, בלי בושה, הצפתי את המועקה ושאלתי אדם מבוגר שנראה כמו שילוב מושלם בין קיבוצניק למנהל אולם ספורט, אם הוא אכן מנהל האולם. כשהשיב בחיוב לא התאפקתי והעמדתי מולו את הסוגיה הריונית-הגורל: מה, יכול להיות שאין לקהל היושב ביציעים שום אזכור מול העיניים לאליפות ההיסטורית ההיא מלפני 23 שנים? זו שקטעה רצף 23 אליפויות של מכבי ת"א?
"יש תמונות בחדר הוידיאו", הוא ענה.
"ובאולם?", הקשיתי, "איך הקהל יוכל לראות, להיזכר, להזדהות, להתגאות, להיות חלק מהעניין גם כיום? איך יראו ויכירו ויזכרו את שפר וקנדי?".
"יש תמונות בכניסה לאולם, אפשר לראות את זה שם", הוא פטר אותי במין חיוך נבוך, אבל כזה שמאמין בנכונות גרסתו. "אפילו בארצות הברית הילדים כבר לא יודעים מי זה מייקל ג'ורדן", המשיך. "ואיפה בדיוק נתלה תמונות כאלה?", הסתמן לרגע סדק באמונה השלמה שהציג.
"הנה, ממש כאן, מעל השלט של מפעל הפיס", כיוונתי אותו. האיש הביט, לא השתכנע והשיחה הסתיימה.
תנופת אולמות הספורט החדשים ברחבי הארץ טרם הגיעה לצפון הרחוק, ומעמדם הלא-משהו-בכלל של הפועל גליל עליון בפרט והכדורסל באיזור לא מאיצים, כנראה, שינוי. האולם בכפר בלום יחזיק מעמד עוד כמה שנים. בסוף, מתישהו, גם הוא ייעלם אם כי ייתכן שיעבור זמן רב.
ועד שיגיע הזמן הזה המשכנו למשחק תיכונים. איתי ירושלמי ועמק החולה המקומיים הפסידו בשתי נקודות הפרש למתן חרוש וקרית שרת חולון. כדי שאפשר יהיה לדבר על השדים והרוחות באולם שהיטו את התוצאה או מנעו מהאורחים לקלוע כדור אחרון, יכול להיות שצריך לקשט את האולם באזכורים בולטים לאחת העונות המסעירות אי פעם בתולדות הכדורסל הישראלי, ואחת הקבוצות המיוחדות ביותר שהיו פה.
מספיק לתלות תמונה של קנדי קורץ, גיבסון מכיש כזיקית בלשונו או גרשון מדושן עונג על הקיר מאחורי סל האורחים, כדי שיעשו פווווו לכדור ויכניסו אותו פנימה במאני טיים. ואם הם לא יצליחו, אני בטוח שצילום של ליף או שפר יעשו את העבודה.
ועם השאיפה הזו למעט חזון וקורטוב ביצוע – אסיים.
