תפסתי רבע אחרון של שידור חוזר מהמשחק בין הכוכב האדום בלגרד לדארושפאקה. חבורה של מקומיים ואמריקאי אחד, נגד דייויד בלאט וגדוד של זרים שהתקבצו באיסטנבול-הכרך. מלווים את המשחק מהאולפן החברים גיל ברק ורו"ח ד. שמיר שגם היום, עדיין, אחרי כל השנים האלה, לא ברור מה הוא מחפש מחוץ לאולפן.

אני כבר לא פריק גדול של כל שידור שזז, זאת יש לדעת אם טרם מהידועות הוא. ובכל זאת, וגם כאן אני לא מגלה אף יבשת שקולומבוס טרם גילה, השימוש של ברק במונחים האמריקאים גדוש, צורם ומיותר ברובו. שמור את זה ל-NBA, חבוב, זה יושב יותר טבעי שם.

אצתי-רצתי למקלדת, תוך שאני מודה לחבר ברק על שהוליד עבורי אייטמון, מהר-מהר לפני שמוחי המקשיש ישכח את שנאמר. וכה אמר, וכל זה ברבע אחד, כן?

"הוא מצמק להפרש של וואן פוזשן גיים".

"סטפ בק לשלוש".

"חיוך של נו-וויי".

"עוד 4 דקות לשחק, אניבאדיז בול גיים".

ווילבקין בזמן, אין אנד אאוט".

וואן פוזשן גיים, זה מה שמבדיל בין הקבוצות".

"סטפ סייד, אין לו".

"וויל קלייברן איז אין דה האוס" ('הילד ענק', מפציע רו"ח ד. שמיר, עם אמירה שמקורה בדמות ביפיונרית. יצוין כי הבחור בן 26).

וכל אלה לצד שימוש במונחים כמו מאני טיים המושרש וליי-אפ המושרש בעם מעט פחות. שכנינו היו אומרים על זה: רבאק, דחילק ואינשאללה גם יחד שיעשה דיאטה של לפחות חמישים אחוז באוואנטות האלו.

ומכאן – לשם, אל עניין אחר מתוך אותו משחק.

בכוכב האדום משחקים רביץ', דנגוביץ', מיטרוביץ', לאזיץ', סיומונביץ', גודוריץ', יוביץ', דובריץ', סימאניץ' וקוזמיץ'. ככה זה אצל הסרבים, על כל עשרה ביצ'ים יש איזה בייליצה פתאום. או מצ'באן, או רבראצ'ה או בודירוגה. אבל בעיקרון הביצ'ים האלה יוצרים מארג אחד, כמו שנהג לכתוב בזמנו משה שמאי האגדי, שקשה מאוד לפרום. נכון שקלייברן או וואנמייקר או ג'יימס אנדרסון יעשו את זה בדרך כלל יפה יותר ואתלטי יותר, שהרי הם מגיעים מהמקור, מתוך ההארד קור של מולדת האיז אין דה האוס. ונכון שהוויכוח הזה שחוק מאוד ואולי כבר נקבר ולא נכחתי בהלוויה. ובכל זאת, תנו לי שמונה ביצ'ים עם אמריקאי אחד מנצחים 8 לא טורקים עם טורקי וחצי, ואחייך תמיד גם חשבונו של מאמננו הגולה דייויד בלאט. זה מתבקש, זה מגיע, זה יושב טוב יותר, זה כל כך נכון. וממש לא אכפת לי אם בפועל המציאות הפוכה לחלוטין ולא מעכשיו, מזמן-מזמן.

תנו לחלום, זה מענג.

בדמיוני אני רואה שמינייה ישראלית ממש, הטובים שבטובים, על המינוסים הרבים שלהם והפלוסים המועטים שלהם, עם חיזוק של שניים ורבע שחקנים זרים, ואתם יודעים מה, אולי גם איזה ביץ' אחד כלול בתוך החבילה הזו. והם נותנים פייט שמצית את ההיכל ואת הארינה, את הקהל, את התקשורת ואת הצופים בבית. אז פעם מפסידים 5, ופעם מנצחים ב-3, לפעמים גם חוטפים 15 (ומה, עם שמונה זרים לא סופגים הפסדים כאלה?) – אבל יש עניין א-מ-י-ת-י, מזוקק, יש תאוות משחק, תשוקה, ערגה, מבט ישיר למראה בלי איפור, נהמה של אנדרדוג שלוף-ציפורניים. וקיבינימט תואר אליפות היורוליג. זה הרי כבר מזמן לא מה שהיה בפעם הראשונה והשנייה.