המחזור השישי בליגת העל, שהתחיל לא יודע מתי ויסתיים לא יודע מתי גם כן, הוליד כפי הנראה את גדול המשחקים שלא ראיתי.

יצא משפט די חזק, גם לא מבולבל ולא הכי מחודד בקלמר. ובכל אופן, קשה לשכוח טורים של עפר שלח, ח"כ שלח בשביל כולנו, שנהג לפתוח כמה וכמה (וכמה!) מטוריו במלים: "לא ראיתי את המשחק אתמול, אבל" ובנה תזה שלמה. אחחח, שנות התשעים העליזות.

ולא, אני לא מדבר על מכבי ת"א שהפסידה לבני הרצליה בשתי נקודות הפרש. כידוע או שלא, מאז סוף עידן פארקר אי-שם ב-2006 בערך, הקבוצה הזו לא מצליחה לשחזר שקלול מושלם של הישגיות והנאה. לפחות לא ככל שזה קשור אלי וזה סיפור של עשור. איך הזמן זבובים.

אני מדבר על אשדוד וירושלים. כאמור, "לא ראיתי את המשחק אתמול, אבל".

יכול להיות שארבעת הזרים של אשדוד קלעו יחד 13 נקודות?

יכול להיות שדווקא דניאל יואינג, המנוסה בהם, שיחק 31 דקות וסיים בלי נקודה?

יכול להיות ששלושה מארבעה הזרים של אשדוד עמדו על 2 מ-17 מהשדה?

יכול להיות שהישראלים של אשדוד, אלטיט, אריאלי וזיו, שלושה צעירים מקומיים ויהודי-אמריקאי אחד, סיימו עם 57 נקודות?

ויכול להיות שהישראלים האלה בני 23-21 בלבד? ייאמר כי קיבלו חיזוק מיהודי-אמריקאי קשיש בן 26.

אומרים האומרים ומדווחים המדווחים, שהיה משחק קשה לצפייה. אז מה? משחקים כאלה הם חלק בלתי נפרד מהעניין, ומי שחי כדורסל חי אותו בכל צורותיו: יפה, משעמם, מותח, גרוע.

והיידה קואוץ' מאירק'ה טפ-הירו האשדודי, שתהיה קריירה ארוכה כמאמן לפחות כמו שהיתה כשחקן.