לכבוד הנשיא שלומות ונצורות,

התבשרנו על חזרתו של בריאן רנדל, שחקן גדול ואדם גדול אף יותר לליגת קזינו שלנו ולמדים האדומים של ירושלים. הוא מצטרף שם לסוללת זרים לא נגמרת, שאת מרביתה אי אפשר לשתף בליגה מחשש לפציעות והחלפות בהמשך העונה ובשל מגבלות רישום זרים בטופס המשחק. כמו כן, הוא מצטרף לפיטרסון, ג'ונס, אמארה, אליהו ורוזפלט שכבר משחקים באירופה וגם היכולת לרשום אותו בשלב זה לאירופה מוטלת בעיני בספק.

באיזו מסגרת יוכלו בכלל לרשום אותו ואיפה יקבל דקות, למאמננו הפסנתרן ועוזריו הפתרונים. מה יעשו עם שאר הזרים שלא יוכלו להירשם לליגה, או ימעטו לקבל דקות באירופה - כלל לא ברור. המצב אצל היריבה הגדולה בצהוב לא שונה בהרבה.

כל זה מקלקל את ההיררכיה הקבוצתית, מצריך חלוקת דקות "חברתית" במקום עבודה עקבית ובעיקר מביא עוד ועוד שחקנים שכל אחד מהם יכול לעשות דבר אחד, אבל גורר שק של מגרעות.

לכל אחת מן הקבוצות יש גבוה עם קליעה מבחוץ שלא מסוגל לשמור, גבוה שלוקח ריבאונד ולא מסוגל לחסום ועוד שחקנים חד ממדיים, שבמקום להתאמן בהפעלתם נכונה והסתרת מגרעותיהם מוחלפים בכל כמה דקות לטובת שחקן אחר עם מגבלות הפוכות.

לתוך עונה אירופית ארוכה וקשה, אין ספק שיש לצאת עם סגל עמוק ורחב, אבל נדמה לי שחלק גדול מן העומק בשני המועדונים לא רק שאינו רלוונטי, אלא אפילו מקלקל, מתסיס את חדר ההלבשה ויוצר למאמנים קשיים שלא לצורך. לכו עם שני שחקנים בכל עמדה, החזיקו עוד אחד לגיבוי. אין צורך בארבעה שחקנים על אותה עמדה, בטח לא כשחלקם לא משותפים על ידי המאמן ולא מתאימים מראש לשיטה. מירוץ החימוש המשוגע בין שני המועדונים מעביר את ההנהלות על דעתן ומביאים שחקנים מוכשרים מאד שאין מה לעשות בהם, רק כדי לקשט את הסגל, או להשוויץ בפני האוהדים ש"נעשים כל המאמצים".

כל עוד לא משחקים עם שני כדורים, עוברים לשביעיות, או עורכים חילופי הגנה-התקפה כמו בכדוריד, או פוטבול, אין טעם בכל הסגלים הבלתי נגמרים הללו ובכל ההחתמות המפוצצות. בראשון לציון יש רוטציה מסודרת וכנראה שגם בחולון. זה בהחלט אמור להספיק להן לשלבים הגבוהים של הליגה.

אביעד

דבר יו"ר הדירקטוריון: תן לי שלושה זרים בקבוצה ואני לא מחמיץ משחק בליגת העל. מתבייש לומר מה קורה איתי כרגע.