בשלוש השנים האחרונות (בערך) האייטמונים שלי פה עוסקים בסוגיה אחת שחוזרת על עצמה – ניהול ותפקוד כושל של קבוצתי האהודה – מכבי ת"א.

מניחה שכבר קראתם הכל (אם מעניין אתכם), וכבר שמעתם הכל (גם אם מעניין אתכם) ומניחה שנחשפתם לזה גם בלי שרציתם (כי כנראה שההישג של ירושלים אתמול ושל ראשון לא נראים חשובים מספיק לתקשורת הספורט בארץ). ועדיין, האייטמון הזה פורץ מתוכי, כי אי אפשר שלא לכתוב משהו בעקבות העונה החלשה להחריד שלנו.

נשים בצד רגע את מסיבת העיתונאים המפורסמת של דיוויד פדרמן וההסברים המלומדים על הטעויות שנעשו בעונה שעברה, על השינוי במבנה היורוליג שיוביל ליותר משחקים (לאור מיקומנו הכמעט אחרון בטבלה – לא יוביל ליותר משחקים), על "12 שחקני טופ יורוליג".

נשים בצד את עליית מחירי המנויים שחווינו בקיץ האחרון, אחרי שבמשך שנתיים רצופות חווינו כשלונות חסרי תקדים.

נשים בצד גם את מסיבת העיתונאים של תחילת העונה, בה המנכ"ל המכובד בדש (באמת מכובד, בלי ציניות) הציג מצגת לתפארת (עם ציניות) שבה הסביר את חלוקת העבודה במכבי (בפועל – אנדרלמוסיה), ודיבר על חזון ואסטרטגיה. ועל חזון ואסטרטגיה. ועל חזון ואסטרטגיה.

מה שנראה לי חשוב להתייחס אליו, אחרי ההשפלה של אתמול, ואחרי ההבנה שיש סיכוי שזו לא תהיה ההשפלה האחרונה העונה, הוא התחושה שהמועדון, במו ידיו, הופך את עצמו למועדון לא רלוונטי.

לא רלוונטי לקהל, לא רלוונטי לשחקנים, לא רלוונטי למאמנים (מי ירצה לבוא אלינו כל עוד ההנהלה ממשיכה בשלה?), לא רלוונטי לספונסרים. ולראייה – המשחקים משודרים כבר תקופה בערוץ ה-live, ואף אחד לא מתרגש מזה. אם זה היה קורה לפני עשור ומעלה – כולם במועדון היו ממהרים מאוד לסיים את הסכסוך שיש בין גוף השידור לבין YES (וכן, אני מודעת לניגודי האינטרסים הקיימים בין המועדון לבין ערוץ הספורט).

לתחושתי, כבר בערך עשור שאנחנו לא באמת אימפריה. אליפות אירופה האחרונה הייתה יוצא מן הכלל שאינו מעיד על הכלל. באותו ערב, עם כל השמחה וחצי היסטריה, אמרתי לאחי שלדעתי זו תהיה הטעות הכי גדולה של הקבוצה שלנו, ועוד נצטער על זה, כי הזכייה תגרום לכל ההנהלה לחשוב שהם יודעים מה הם עושים, ושאפשר להמשיך לעבוד ככה.

אז אי אפשר לעבוד ככה. ותמוה בעיניי שהם לא מבינים את זה. והבעיה היא לא במאמן. הבעיה היא בניהול, בזה שמדברים על "חזון ואסטרטגיה" ובפועל מפטרים מאמן אחרי שני משחקי יורוליג, ממנים עוזר מאמן למאמן (מישהו באמת חשב שרמי הדר יישאר עד סוף העונה?), ומביאים מאמן נוסף שכבר לא נשאר לו מה לעשות עם אסופת השחקנים הזו.

הבעיה היא שאותם אנשים שנכשלו כבר כמה עונות, חשבו שהם יכולים בסוף העונה שעברה לבנות את הקבוצה על דעת עצמם, בלי זהות מאמן ובלי ראייה של התמונה הגדולה. לא אופתע אם גם עכשיו הם חושבים שהם יכולים להתחיל לבנות את העונה הבאה.

אם זו התוצאה הסופית של כל ה"תהליך" – לא היה עדיף להשאיר את טבק? אולי משהו היה יכול לצאת מזה. אולי מיני-המשכיות הייתה עושה לנו קצת יותר טוב מכל הבלאגן הזה. אולי לא היו מבזבזים כל כך הרבה כסף על כלום.

אגב בזבוז כסף – שופכים מיליונים על כל מיני דברים, איך עדיין לא הבינו שיש תפקיד אחד שבולט בחסרונו? מה עם להביא פסיכולוג ספורט שיעזור לשחקנים להתמודד עם כל הצד המנטלי שכל כך כל כך כל כך חלש אצלנו העונה?

כדי להיות מובסים בכמעט 40 הפרש על ידי הקבוצה האחרונה ביורוליג, לא צריך מאמן זר, לא צריך שחקנים במיליוני דולרים, לא צריך עוזר מאמן שני זר (מאיפה הוא הגיע?), לא צריך מנהל מקצועי זר, ובעיקר לא צריך בלי סוף מנהלים שלא יודעים לנהל קבוצה. וגם לא יודעים לנהל אוסף של יחידים.

ולגבי אותו אוסף של יחידים - כשבונים קבוצה בלי ראייה כוללת, בלי מטרה ברורה, וקונים שמות בכסף, במקום שחקני נשמה עם מחויבות למשחק - אין מה להתפלא שזה התוצר שמקבלים. חוסר משמעת, חוסר מקצועיות, חוסר כבוד, וגם חוסר אינטליגנציה שבאמת הרבה זמן לא ראיתי ב"קבוצה".

כאוהדת, שמקפידה ומשתדלת ללכת לכל משחק (כן, גם בליגה הישראלית. ולא, אני לא יושבת בשער 11), קצת קשה לי לדעת איך להתמודד עם התחושות האלה. אני, כמכביטסית, לא רגילה לבינוניות. שלא לומר לחולשה מביכה. לא רגילה להגיע למשחק שחייבים לנצח ולספוג תבוסות פעם אחר פעם.

כנראה שגם הזהות שלנו וגם "רוח המועדון" הפכו להיות לא רלוונטיים.