נראו לאחרונה
 
 
הספר "דאנק בפרצוף"   הספר "דאנק בפרצוף"
לפרטים נוספים
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
   
  
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
ופתאום - 833 גרם טקסט
מה זה משנה על מה, העיקר שיצאו מהאצבעות סוף-סוף. שערוריה.
12/10/2017    
 

נפלאות דרכי החיים.

במהלך השבוע, יום מנומנם בחול המועד סוכות, כשמזג האוויר מתקשה להחליט לאיזה צד הוא הולך – חורף מעסה נשמה, או המשך קיץ מטריד – החלטתי לשים נפשי בכפי ולגלות מה אני מפסיד בערוץ הספורט.

רצו הגורל, האל הטוב ואולי סתם לוח השידורים, שהלחיצה על השלט תוביל למשחק טרום עונה בין סקרמנטו לפורטלנד. משהו משך אותי להשקיע יותר משלוש דקות וחצי. בהמשך הבנתי מה: שדרים אמריקאים, בלי תיווך מקומי.

בהחלט נבזי מצדי לומר, כמי שבעצמו מתווך לא פעם לצופים על רקע שדרים אמריקאים: בפירוש נהניתי. מין שקט כזה, הדברים זורמים לאט, ואפילו לא טרחתי להקשיב לדברים שאמרו. סתם בהייה ממושכת וחסרת התחייבות במתרחש.

היכולת להתנתק מהדיבורים ומצב הרוח הסגרירי-מנומנם, גרמו לי להתרכז בדמויות. מבט ועוד מבט ולפתע – מה הולך פה? כל החמישייה של סקרמנטו מוכרת לנשיאות משידורי המכללות של השנים האחרונות. כאילו קיבצו שם אסופת כוכבים, מין אולסטאר מכללות כזה, וזרקו אותם למים בבחינת בואו נראה מה אתם מסוגלים לעשות.

פרנק מייסון מקנזס, ווילי קאולי-סטיין מקנטאקי, ג'סטין ג'קסון מנורת' קרוליינה, סקאל לביסייר מקנטאקי ובאדי הילד מאינדיאנה. זה לא הספיק לניצחון, אבל זה הקטע הפחות משמעותי. מה שתפס אותי בעיקר הוא ההבדל בחדות, בריכוז ובעניין מבחינתי. כשהחבר'ה האלה שיחקו עבור המכללות שלהם, הם תפסו אותי מעוניין ומתעניין ובתוך הסיפור באופן פעיל וחי. איזה כוכב היה מייסון בקנזס. איזה אליל היה הילד באינדיאנה. איזו הבטחה היה קאולי-סטיין. ומה עכשיו?

כשהם ב-NBA, מפלס העניין יורד. משהו בסקרנות הקבועה לגבי כל אחד מהם, עתידו ומידת מימוש יכולותיו כאשר הם במכללות, נפתר למעשה לפחות באופן זמני בעצם הגעתם ל-NBA. מכאן העניין האישי שלי חוזר אחורה אל שחקני העתיד במכללות, בעוד אלו שעל המגרש של הגדולים, איך לומר, כאילו נדבק לכנפיים שלהם אבק תעשייתי מזויף שקשה לגרד מעליהם ולהסיר.

אחר כך התברר/נזכרתי שגם די'ארון פוקס מקנטאקי נמצא בסגל של סקרמנטו, אבל לא היה על המגרש. עכשיו ברור למה הם הפסידו. ועם כל זה, צריך לסייג ולהודות בכנות, שהסיטואציה הדי-לא-שגרתית הזו נובעת מהתפקיד. יש להניח שאם לא הייתי מפרשן כדורסל מכללות בטלוויזיה כבר שנים, הייתי משנן עד היום סגלים של אודינה או ונציה משנות התשעים או משהו כזה. או לפחות לא מתייחס לשחקני NBA על פי מקורם במכללות.

זה אחד.

עדיין במהלך חול המועד סוכות, חזרתי לעוד מקור אספקת חומרים ישן: עיתון 'ישראל היום' שהיה פרוש על השולחן במלוא הדרו (?) בלובי של אחת מסוכנויות הליסינג, מכירה, השכרה – שזה החומוס, צ'יפס, סלט של עולם הרכב. בעודי ממתין לשיחה עם נציג ומנסה להתענג על קפה בינוני ממכונה לא מרשימה, נתקלתי בכתבה של שרון קינן על אתר "ספסל" שציין 20 שנים להולדתו. אז קודם כל, החבוב יזכה ב"נאה" בלינק הביקורת הזנוח ולא מעודכן של כדורסלע. שנית, היה כיף לקרוא עמוד שלם על דברים בשולי הכדורסל המקומי, על חלומות ועשייה של אנשים שהתשוקה מניעה אותם. כמובן שברמה הפרטית הדברים הביאו אותי לחשוב מיד על השנים האחרונות, בהן הואט מאוד הקצב בכדורסלע-האתר האישי, ופחתה בו מאוד היצירתיות והזיקה לאירועים מסביב, אבל התנחמתי במשפט של שלומי פרי, מייסד 'ספסל', שאמר משהו בנוסח: 'החיים האישיים שלי נפגעו בתקופה ההיא. היום כשאני מביט על זה, אני לא מבין איך הצלחתי לעשות מה שעשיתי'. הוא צודק, אני מזדהה איתו לגמרי. ושנזכה לציין 30 ו-40 לספסל, אולי אפילו 20 לכדורסלע.

זה היה שני.

והשלישית, אם אני כבר מתקשקש סביב עיתונים, היא המחשבה הזו: האם יש בכלל הצדקה לשלוח כתבים מהעיתונים הגדולים לכל המשחקים?

הנה דיווח ממשחק במחזור הפתיחה בליגת העל, ידיעות אחרונות, 9 באוקטובר: "בני הרצליה אירחה את העולה החדשה מנס ציונה, ועשתה את העבודה עם 58:72 מרשים. שון דוסון, אחד משחקני הרכש המדוברים של הקיץ, ערך הופעת בכורה בליגה במדי המקומיים והצטיין עם 17 נקודות ו-8 ריבאונדים, לפני שספג עבירה חמישית וסיים את המשחק. המשחק למעשה הוכרע במחצית הראשונה, שהסתיימה ביתרון 19:40 לקבוצה של מיקי גורקה".

על הטקסט הזה חתום שמואל מוניץ. כן, 53 מלים שאין בהן שום דבר שמצדיק התנעת הרכב לאולם, שהייה בת קרוב לשעתיים, וחזרה הביתה או למערכת. כמעט כל הנתונים הופיעו במקביל גם בטבלת הסטטיסטיקה המצורפת. לא שאני מתיימר לעשות טוב ממנו בסך המלים המביך שהועמד לרשותו. אבל אולי עדיף לוותר, מה אתם אומרים? אפשר לעשות את זה מהטלוויזיה או מהבוקסה באינטרנט.

עניין באותו עניין הן אותן טבלאות סטטיסטיקה קלושות, שיכולות רק לקנא בשל דלותן לעומת אחיותיהן מלפני 15 ו-20 שנים. הבוקסות של היום כל כך שדופות ואומללות שבא לבכות, או סתם להתבאס. סך ריבאונדים קבוצתיים, קטגוריה נחשבת במיוחד, מאז ומעולם ולתמיד, כלל לא מופיעה. במקום זה מושחלות פנימה קטגוריות זניחות יחסית כמו חסימות או חטיפות. על אחוזי קליעה של השחקנים אין מה לדבר. והטבלאות ב"ידיעות אחרונות" לעומת אלו ב"ישראל היום" הן כמו I30 לעומתI10 של יונדאי, אם להסגיר לרגע פרטים לגבי אחד מאולמות המכירה בהם עברתי באותו יום ולמדתי משהו חדש.

מדכא למדי, לא נכחיש זאת. כמו גם, אגב, מוסף פתיחת העונה שקיוויתי לגלות בעיתון שפעם היתה לו מדינה, אבל לא יצא. הסתפקו שם בששה עמודים. אני זוכר מוספי פתיחת עונה במעריב בני 32 עמודים כדבר שבשגרה, ובימי שיא גם 48 עמודים תוך היערכות מערכתית מקיפה. וזאת לדעת: האינטרנט לא עונה על הכל, ואינו מחזיק בידיו את סך כל המענים המתבקשים. מוסף פתיחה בעיתון גדול היה יום חג לענף מצד אחד, והפגנת עוצמה, מקוריות וגאווה של המערכת מצד שני. אז ענף עדיין יש, אבל ימי חג כבר לא. ואולי אין מי שמצפה להם.

 
 
שוטה הנבואה
 
ארועים לתאריך: 13/12/2017
 
  נרימה כוסית לחיי 
מרקוס האטן
 
 
"תגיד ת'אמת רג'י, אתה מצליח לעקוב אחרי ליגת העל?". ...
 
 
פג תוקף החידה. פתרון ושם זוכה - בקרוב. ...
 
 
סילבן לנדסברג מצטרף ל"זה א-ב של כדורסלע". בשעה טובה, חבוב. ...
 
 
 
 
 
 
 
Powered By Art-Up