שלום נשיאנו,

נתב"ג, בוקר יום ראשון. שלושה גיסים טסים לונדונה לראות את פדררנו (וגם את נדאל על הדרך).

מרגש? לא נכחיש.

כשנקנו הכרטיסים הציפייה הייתה לראות את הקיפוד, מארי, ואורינקה ושאר הברנשים, אולם אט אט פרשו-נשרו להם החברים אחד אחד, ורק העיקרי נשאר (והמשני הבכיר).

נהנינו? מאוד. התרגשנו? עד בלי די. צעקנו "Go Roger!!"? יש גבול, מעט כבוד עצמי עוד יש.

חוויה גדולה שאם יהיה בריא ואנחנו נקבל אישור מסגל הפיקוד נחזור עליה שוב שנה הבאה.

והנה החדשות ועיקרן תחילה.

במשחק של נדאל קרחות לא קטנות ביציעים, לא בסדר הגודל של דוידנקו, אבל מאוד בולט.

זברב - תותח. כישרוני מאוד, נראה נחמד, מקורות בכירים במשפחה טוענים כי הוא הנאה בבחורי הסבב.

נדאל - היה ברור שפצוע, אבל גם ככה כיף לראות את הבחור. אני עם מחויבות כמו שלו , מזמן מנכ"ל בכיר או יו"ר מועצת מנהלים כלשהי.

פדרר? אין מילים.

במשחק של נדאל, הקהל היה מנומס ועודד את שני החברים. מדי פעם קריאת "ואמוס רפא" או "Go David" במבטא צרפתי כבד. אחרי נקודות מחיאות כפיים מנומסות.

במשחק של פדרר נראה היה שהקהל מורכב ממירקה ואחים שלה בלבד.

בין הנקודות Let's go Roger". אחרי נקודות של זברב הקהל ממש מאוכזב, מחיאות כפיים אחרי שגיאות כפולות של הגרמני (!!).

חשבתי לעצמי - האם כולם כאן אוהדים באמת כמו הנתין ואחד מגיסיו? (הגיס השני הצטרף רק לצורך קניות!). האם כולם עקבו אחרי פדרר גם בשנים הקשות, או סתם בטורניר קטנטן בהאלה? הייתה הרגשה שפדרר הפך למעין ברצלונה השנה, אוהדים את הקבוצה כי כולם אוהדים, לא אהדה של שנים שנבנתה דרך ניצחונות, וגם בהפסדים לנדאל בגמר או לרוברדו בשלבים מוקדמים.

מילא, רוג'ר יודע להעריך אותנו, החבר'ה הוותיקים.

הוא התכוון להעיף אלינו את הכדור אחרי הניצחון , אלא שמעשה שטן זה היה במשחקון הגשה של המתנגד, כך שהסתפק בקריצה ונפנוף לעברנו.

בשורות טובות,

יאיר