יום שישי בערב, יושבים לחצי שעה, שעה מקסימום, מול הטלוויזיה. קצת חדשות או משהו, שייכנס משהו עדכני לראש. ורעיית הנשיא, היא ולא אחרת, אומרת פתאום: "אתה לא רוצה לראות את המשחק של מכבי ת"א?".

שומו שמיים, תיפח נפשי ורוחי גם יחד, שכחתי מזה בכלל. ולא בפעם הראשונה, כן?

"כן, בטח", אני עונה נבוך. מה אגיד לה, ששכחתי שיש משחק בכלל? שאני עוד תקוע בימי חמישי של פעם, וטרם הפנמתי שיש משחקי יורוליג גם ברביעי, גם בשישי, גם בחמישי ושאר כהנה וכשמה? הרי חלק גדול מהפטורים וההקלות במשימות המשפחתיות שקיבלתי לאורך עשרים פלוס שנות חברות ונישואין קשור באופן הדוק למשחקים שאני צריך, אמור ואפילו מוכרח לראות.

"כן, בטח", שמעתי את עצמי אומר לה. ולא שידעתי באיזה ערוץ משדרים או באיזו שעה מתחיל השידור.

משכנו עוד קצת עם החדשות לפני שהחל המשחק. היא החזיקה מעמד שלוש דקות, שאלה מי הפרשן ואז אמרה: "הוא מרדים אותי, משהו באינטונציה שלו פשוט מרדים". ואז, בלי לחשוב פעמיים, פשוט קמה והלכה והשאירה אותי להתבוסס באווירה המנומנמת.

ריאל מדריד – מכבי ת"א. 2018. שדר גיל ברק, פרשן עודד קטש. שידור מהאולפן בארץ, יום שישי בלילה. נשמע ומרגיש כמו עוד שידור של באמברג למילאנו, כאלה שמשודרים בשנים האחרונות לעייפה מהאולפן בליווי צוותים מתחלפים (בהתאם למצבת המאמנים בדרך כלל, תלוי מי פוטר או לא מצא עבודה זמין ויכול להגיע לאולפן).

אז קודם כל, כן. קטש מרדים. רגוע מאוד, רגוע מדי. משדר כאילו הוא בווימבלדון וצריך ללחוש בין המהלכים כדי לא להפריע לטניסאים. במשך ארבעים דקות של משחק הוא הרים אוקטבות מיוזמתו אולי במשך 3-4 דקות של המשחק. וגיל ברק נשמע לי יותר מדי מזוהה עם חימקי נגד ולנסיה, או נס ציונה נגד בני הרצליה, או אנאדולו נגד באסקוניה (כלומר, פילזן נגד טאו, שיהיה נוח).

מבלי להיכנס למשחק ממש, שבו היתה תחושה שריאל יכולה לנצח ב-10, 15, 22 או 28, וזה תלוי בעיקר במצב הרוח שלה לעבוד קשה על המגרש, המחשבות שלי העלו שם אחד: גדעון הוד. ואחר כך עוד אחד: דני דבורין. ואחר כך אלכס גלעדי ויורם ארבל ומאיר איינשטיין ועוד.

לא ברור איך זה קרה, וכנראה שהביטוי "מסימני הזמן" מכיל בתוכו את כל התשובות, אבל משחק בין מכבי ת"א לריאל מדריד שהיה תמצית כל העניין שיכול משחק כדורסל להפיק עבור האוהדים כאן, הפך לעוד שידור אולפני יגע וחרישי. עידן שליחנו המיוחד תם זה מכבר, וגם מיתוג צוות השידור חטף אגרוף לפרצוף ומשתנה אחת לעונה או שתיים.

הקסם היה בארל ואולסי, מגי והאפמן, וטל ומיקי ומוטי ודורון ונדב, שמשכו הרבה מאוד שנים באותה קבוצה ויצרו הזדהות. אבל הוא גם היה נטוע בעמק בקו השידור הלא-חלק, ברעש מתוך האולם שחדר עד לסלון, בנוכחות של צוות השידור באולם עצמו. בכוכבי היריבה שזכו למעמד של אלילים גם בשידורים שהועברו כאן (והיום ג'ייסי קארול, פליפה רייס ורודי פרננדס משחקים 20-10 דקות במשחק, בראבנדר היה יורד מהמגרש רק בגלל בעיית עבירות).

הרוגע הזה, המקצועיות העודפת, אזכור של 52 ביטויים באנגלית בשידור אחד, הורגים את העסק. תנו איזה גדעון אחד מבוגר וקצת מבולבל, או פרשן בלי חלוק מעבדה ותראו איך מכבי ת"א תחזור.

הרי פאקונדו קמפאצו לבדו מצדיק שירי הלל בשידור חי, ואפילו כמה קריאות מרעישות (לא חייבים יאאא אולוהייים, אפשר להמציא משהו חדש). והדמות החריגה של וולטר טבארס ודאי מצדיקה איזשהו חיטוט בעברו, ברזומה, מיהו ומהו ומאין בא כדי להטיל צל על כל מי שחושב לבוא איתו במגע באיזור הצבע. פעם ענקים של 2.20 מ' היו זוכים למעמד מיוחד, אפילו בשידור. היום מנתחים אם חסימה שלו היא עבירה או לא. היי, זה 2.20 מ' שבא מסוג של שומקום. אם ייכנס לאולפן שלכם לרגע תפלו מהכיסא מרוב בהלה. שדרו לנו קצת רגשות. זה ריאל נגד מכבי, לא?

בקיצור, אומנם לא נרדמתי (כי ישנתי צהריים), אבל גם לא הייתי רחוק מזה. וכרגיל, רעיית הנשיא צדקה שוב.