נראו לאחרונה
 
 
הספר "דאנק בפרצוף"   הספר "דאנק בפרצוף"
לפרטים נוספים
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
   
  
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
היכל תהילה בלי מייקל?
סר ש. הרמלין מכבד את העם בנוכחותו ערב ראש השנה ומרביץ אייטמון חדש, מפואר כהרגלו, עם שמות מפעם ובראשם אחד שהוא מתגעגע אליו במיוחד.
29/9/2019    
 

השבוע גיליתי שיש לי משהו משותף עם קובי בראיינט וטים דאנקן: בעוד זמן לא רב, שלושתנו ניכנס בשערי היכל התהילה של הכדורסל. כלומר, הם כחברים מן המניין בקהילת בני האלמוות של הכדור הכתום, ואני סתם כמבקר שמסלול הסיור שלו בחוף המזרחי עובר במקרה סמוך לספרינגפילד, מסצ'וסטס, אבל למה להיתפס לקטנות. מבחינתי, כולנו ניכנס פחות או יותר באותו הזמן.

יעברו עוד כמה חודשים טובים, עד שהנהלת היכל התהילה תודיע רשמית על נבחרי שנת 2020, אבל הסיכוי שבראיינט ודאנקן לא ייבחרו כבר בשנה הראשונה בה הם יכולים (Eligible) - ארבע שנים מאז שפרשו - מקביל פחות או יותר לסיכויי הזכייה באליפות של הניקס. קשה להאמין שוועד הבוחרים יחכה יותר מדי עם שניים מהגדולים שבגדולי כל הזמנים.

זה לא תמיד כך, כמובן. פחות מ-200 שחקנים נבחרו עד היום בזכות עצמם (כמה עשרות נכנסו כחלק מקבוצות), כולל כאלה שנבחרו בקטגוריה נפרדת מזו ה"כללית": נשים, בינלאומיים, ותיקים (שחקני שנות ה-40' וה-50') וכן הלאה. ברוב המוחלט של המקרים, יוצאת נשמתם של האנשים במשך שנים לא מעטות, עד שהם מקבלים את ההודעה על בחירתם, או שלא. בדרך כלל לא.

קחו את נבחרי 2019, למשל. סידני מונקריף, הגארד האדיר של הבאקס בשנות ה-80', פרש כבר לפני כמעט 30 שנה, וכמוהו ג'ק סיקמה, הסנטר המצוין ששיתף איתו פעולה במילווקי, ולפני כן כיכב במשך כעשור בסיאטל סופרסוניקס ז"ל, שכיום אתם מכירים כאוקלהומה סיטי ת'אנדר. בובי ג'ונס האליל, השחקן השישי האולטימטיבי, אחד מטובי שחקני ההגנה בכל הזמנים ומגיבורי האליפות היחידה של הסיקסרס, פרש חמש שנים לפני מונקריף וסיקמה, ופול ווסטפאל, שכשחקן זכה באליפות אחת עם הסלטיקס, אבל ייזכר בעיקר כאול-סטאר מטעם פיניקס וכמאמן לא מי יודע כמה - חיכה גם הוא לא פחות מ-35 שנה.

אבל לא קובי ודאנקן. אין מצב. גם לא קווין גארנט וכריס בוש, שתיאורטית יכולים אף הם להיבחר ב-2020. קשה להאמין שהבוחרים יילכו על ארבעה" צעירים" באותה שנה, כך שגארנט ובוש יחכו קצת, אבל בטח לא יותר משנה-שנתיים. סביר יותר שבנוסף לבלאק ממבה ולביג פאנדמנטל, יינתן הכבוד בשנה הבאה לשניים או שלושה מהדור הישן יותר. מה שמביא אותי לשאלה החשובה באמת: מה עם מייקל קופר, קיבינימט?

מייקל ג'רום קופר, האגדה, האיש והגרביים המשוכים עד הברכיים, היה חלק בלתי נפרד מהשואוטיים של הלייקרס הגדולה, בלי להיות שואוטיים בעצמו. לפחות כך זה נראה כלפי חוץ. היחיד, חוץ מקארים ומג'יק, שהיה שותף לכל חמש האליפויות בשנות ה-80'. שתים עשרה עונות רצופות בלייקרס, קבוצתו היחידה ב-NBA, ובעצם קבוצתו היחידה, אם לא מחשיבים את עונת הפנסיה שלו ברומא בתחילת שנות ה-90'. לא צלף גדול (ממוצע קריירה של פחות מ-9 נקודות למשחק, למרות כמה וכמה, וכמה, שלשות קלאץ' לאורך הדרך), אתלט נהדר, אבל לא המעופף והמטביע הכי מדהים שראיתם, ועדיין - אחת החתיכות הכי חשובות בפאזל הסגול-זהוב.

משחק אפשר לנצח בשתי דרכים - אומר פתגם כדורסל ידוע - או להכריח את הקבוצה השנייה לקלוע פחות ממך, או לקלוע יותר ממנה. בניגוד למה שאולי אפשר לחשוב על הלייקרס הגדולה, הם לא התמקדו באפשרות השנייה, דווקא, ובנוסף להתקפה האדירה שלהם - הם היו קבוצת הגנה לא רעה בכלל. בפעם הבאה שיוצא לכם לצפות במשחק מאותן שנים, שימו לב לרוטציות בהגנה, לעיתוי של הבאת השמירות הכפולות ולסגירה לריבאונד. כמעט כולם שם מבצעים את הכל ברמה סבירה עד טובה מאוד, תלוי במי מהשחקנים מדובר.

ועדיין, מישהו היה צריך להיות הסטופר, בה"א הידיעה, וזה בדיוק מה שהיה מייקל קופר - צבת אנושית. מגדולי השומרים שאי פעם דרכו על פרקט. שמר באותה הצלחה על פוינט גארדים, סקנד גארדים וסמול פורוורדים, ולכולם, בלי יוצא מהכלל, הוציא את החשק לחיות. "הוא השומר הכי טוב נגדו שיחקתי, נקודה", אמר עליו לארי בירד. איי רסט מיי קייס. חמש פעמים בחמישיית ההגנה של העונה (כולל שחקן ההגנה המצטיין ב-87'), ועוד שלוש פעמים בחמישיית ההגנה השנייה. יותר מ-1,000 חטיפות בקריירה. שחקן שידע בדיוק את מקומו בהיררכיה, ותמיד, אבל תמיד, שם את טובת הקבוצה לפני טובתו האישית. "אין מספיק מלים בלקסיקון, כדי לתאר את התרומה של קוּפּ להצלחה שלנו בשנות ה-80'", התבטא יותר מפעם מג'יק, "אני באמת לא יודע מה היינו מצליחים להשיג בלעדיו".

אה, כן: קופר הוא גם אחד מ"נערי הפוסטר" המפורסמים בעולם, אם לא המפורסם שבהם, וזאת בזכות התפקיד שמילא ברגע האייקוני הזה.

ועדיין - כל זה, פלוס שתי אליפויות WNBA כמאמן לוס אנג'לס ספארקס, לא עזר עד היום לקופר להיבחר להיכל התהילה.

אי לכך ובהתאם לזאת, החלטתי לא להתעצל. נכנסתי לאתר המסודר והמפורט של ההיכל, ועברתי אחד-אחד על רשימת החברים בו. אודה ולחלוטין לא אבוש: לא את כל השמות שם הכרתי, ולא את כל הפרצופים זיהיתי. הסיבה העיקרית לכך, לעניות דעתי הלא קובעת, היא שחלקם כנראה שיחקו באותה קבוצה עם ג'יימס נייסמית. אבל מבין אלה שכן הכרתי, אין לי מלה רעה לומר על בחירתם. באמת הגדולים שבגדולים. ברם אולם, אם קלווין מרפי, דן איסל ואפילו ג'ו דומארס שם, ואם גם בובי ג'ונס צורף - אין סיבה שקוּפּ יישאר בחוץ.

בשנה הבאה, ימלאו 30 שנה בדיוק לפרישתו ממשחק פעיל. מועד עגול וראוי לתקן את העוול. יתכבדו החברות והחברים הנכבדים בהיכל התהילה, ויצרפו אותו לבראיינט, דאנקן ומי שזה לא יהיה. אחרת, אני משסה בהם ללא היסוס את ביל ליימביר וריק מהורן. גם הם עדיין מחכים.

shaharhermelin@gmail.com

 
 
שוטה הנבואה
 
ארועים לתאריך: 15/11/2019
 
  נרימה כוסית לחיי 
ריצ'רד הנדריקס
 
 
קצת קארים, שיהיה. ...
 
 
אחרי דנילוביץ' ומאיירס, הנה עוד שני אירופיים מובילים. ...
 
 
יאאא אולוהייים! איזה צילום. ארל האליל מקבל ערך. ...
 
 
 
 
 
 
 
Powered By Art-Up