נראו לאחרונה
 
 
הספר "דאנק בפרצוף"   הספר "דאנק בפרצוף"
לפרטים נוספים
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
   
  
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
מיליוני לבבות שבורים
אביעד קורמן על קובי בראיינט שנפרד מן העולם בגיל 41, יישאר בלבבות ובזיכרונות ולא ישוב עוד. רשמים אישיים.
28/1/2020    
 

ליל ה-26 בינואר 2020 היה עוד לילה שגרתי וסוער בבית משפחתי. יורשי העצר לא הפסיקו להדגים את כישוריהם ויכולותיהם בתחומים השונים, הטלפון לא הפסיק לצרצר והניצחון של מכבי חיפה מול ירושלים מלא את לבבותינו בשמחה, גם אם לשבת ולצפות במשחק לא ממש אפשרו לי.

הדרבי התל אביבי התחיל, הילדים החלו לקפל והתחושה הייתה שאני בדרך ללילה ארוך של מטלות וסידורים שונים, אלא שאז זה נפל כמו פצצה. בערוץ הספורט דיברו על הרוג בתאונת מסוק. בתחילה לא הבנתי מדוע מזכירים מקרים ישנים ולא קשורים באמצע משחק כדורסל, אבל הלכתי לבדוק מה קרה. תאונת מסוק, כך חשבתי לעצמי, יכולה לקרות לנשיא קבוצה עשיר. אולי איזה מאמן, או GM חצי אלמוני, אבל אז זה הכה בי. התמונה של קובי התנוססה בעמוד הראשי והודעה לקונית בישרה שפרטים נוספים יגיעו בהקדם.

יורש העצר הבכיר, שכבר הספיק לספוג די שטויות מאבא, קפץ מיד והזכיר את משחק 81 הנקודות והזיכרונות החלו להכות בי בעוצמה. הרי הגופייה של קובי נמצאת אצלי בארון מאז ימי התיכון העליזים. האיש הביא לי המון כבוד וגאווה באליפויות בלתי נשכחות עם שאק ופאו, עם שיאי קליעה אדירים, משחקים עליהם השתלט בדקות הסיום בדרך לניצחון ותארים אישיים שונים ומשונים במדי המועדון שאני אוהב כל כך שנים כה רבות. הרי קמתי בארבע בבוקר לראות את גולדן סטייט האדירה של קרי ותומפסון שוברת את שיא הניצחונות לעונה ומצאתי את עצמי צופה בקובי קולע 60 נקודות על הראש של הג'אז, רק מפני שסרב לרדת מן המגרש מנוצח בלילה האחרון שלו. התרגשתי כמו ילד לראות אותו לוקח את המשחק על עצמו בפעם האחרונה וסוחף את הסגולים זהובים שלי לניצחון.

העונות האחרונות של קובי היו עלבון גדול וביזיון. הפציעה באכילס הרגה אותו ובקושי רב אפשרה לו לשחק. הוא בקושי עלה לפרקט ולא הצליח לחזור לעצמו במשחקים בהם כן השתתף. הגוף בגד בו והקבוצה הגיעה להישגים מכפירים ומבזים. למרות הכל, קובי לא עזב ולא הרפה. הוא צלל לתחתית עם הקבוצה שלו, ניסה בכל הכוח לחנוך את הצעירים והתאמץ להציל את הקבוצה. הוא לא ראה את עצמו הולך לשום מועדון אחר וגם לא רצה לתת לפציעות לנצח. הוא חזר כמו גדול, נתן משחק פרידה לפנתיאון ונאום פרישה מצמרר ורק אז הרשה לעצמו ללכת ולסיים אחרי 20 שנים באותו מועדון. לא בגלל שהפציעות הרגו אותו, אלא מפני שהבין שמספיק ודי לו. הוא פשוט סירב להפסיד לגופו הדואב.

קובי הפך למודל ומנטור לשחקנים צעירים. הוא ישב בסטייפלס סנטר והתמוגג מן הקבוצה המנצחת החדשה של לברון ודייויס ובאופן מוזר, הספיק אפילו לברך את לברון שעקף אותו רק שעות אחדות קודם לכן בטבלת קלעי כל הזמנים והעפיל על חשבונו למקום השלישי. המשחק, אגב, נערך בפילדלפיה, העיר בה נולד קובי. איש לא שיער בנפשו עד כמה יהיה זה ערב סמלי ומהלך הפרידה של הממבה השחורה, אחד מגדולי השחקנים ששיחקו את המשחק.

קובי כינה את עצמו ממבה שחורה, על שום היכולת שלו לתקוף בפתאומיות ולהכריע את היריב במהירות. מי האמין שגם מותו יבוא כמו ממבה שחורה, במתקפה מהירה וקטלנית. קובי בן ה-41 לא הספיק להיכנס להיכל התהילה, שכן על פי הכללים היבשים יש לאפשר תקופת צינון, שתבטיח כי לא ישוב לשחק. כעת, לאחר שהלך לעולמו, סביר להניח שייכנס להיכל התהילה במיידי, אולם לא יהיה שם כדי לנאום ולרומם את המשחק ואת רוחם של אוהבי המשחק באשר הם. האיש שכל כך אהב את המשחק עלה השמימה בסערה, כשהוא משאיר אחריו בנות, שתי גופיות על תקרת הסטייפלס סנטר, חמש אליפויות, מורשת אדירה ומיליוני לבבות שבורים בכל רחבי העולם.

יהי זכרו של האיש שעלה בסערה השמימה נצור בנו לעדי עד!

 
 
שוטה הנבואה
 
 
אולי היה הוא רק חלום, אולי רק אגדה. ...
 
 
רמז: לא גארד. שיחק ב-NBA. ...
 
 
געגועים לימים נפלאים. משומקום, ג'ון דלזל הופך לבעל ערך. ...
 
 
 
 
 
 
 
Powered By Art-Up