חבר שלח לי השבוע צילום של שחקן ושאל מיהו.

"צ'ארלס שקלפורד", עניתי, "רק מלראות אותו נוקשים האשכים זה בזה כמו CLACKERS (צעצוע מיתולוגי לילדים משנות השישים או השבעים של המאה העשרים, יאאא אולוהייים). "בעיניי", כתבתי לו, "שקלפורד שייך למשפחה אחת הכוללת בין השאר את אאודי נוריס ואת וולטר ברי ורוי טארפלי. כאלה שלא שיחקו בארץ, אבל דברי תהילתם, כוחם בשדה הקרב ומעלליהם פוזרו לאורך השנים בין הכתבים השונים בהערצה וביראה גם יחד".

ואז הוא שלח עוד צילום.

"טיט סוק ומילאן טומיץ'", שלפתי כאילו היו הדברים אתמול והופתעתי מעוצמת הפלאשבק.

"זה יכול להיות לא רע לשימוש בחידות המצולמות", הוא אמר.

פה ושם עולה רעיון שקשור לעבר, אבל בראייה נוכחית, ואז אני אומר לעצמי משהו בנוסח – "כן, זה מצדיק אייטמון". כעבור חצי שעה (מה חצי שעה, עשר דקות במקרה הטוב) אני מוותר, שוכח ועובר הלאה.

המסקנה האחרונה שקפצה לביקור – והיא לא חדשה, אגב – היא זו: עולם הפנטזיות והתיאורים והכינויים והדמיון בהקשרים של כדורסל שכל כך אהבתי, כולם עדיין כאן. זה אני, שלא נמצא שם יותר.

במלים אחרות: אתם לא באמת חושבים שקייסי פראת'ר מאילת פחות מלכותי, מרטיט, מרשים ומלא הוד כדייויד הנדרסון של לפני 30 שנה, ומאוד יכול להיות שאותלו האנטר או טיישון תומאס הם בעלי יותר מכנים משותפים ממה שנדמה עם אאודי נוריס. לכולם פוטנציאל להפוך לנשיאותיים, אם להיצמד לשפת המקור. אבל כשאתה לא שם, אין משהו מתוך זה שיבוא לביטוי, אלא אם כן מישהו אחר לוקח על עצמו להפליג בתיאורים, להקדיש שעות וימים וחודשים בצפייה מדוקדקת במייק גיבסונים ובדייויד ת'רדקילים של הימים האלה, ואז לשפוך באמצעות המקלדת בלילת טקסט מרוכזת וטעימה אל תבנית אפייה גדולה.

אין לי ספק, וספק אין לי, שיש כאן גם היום סוגים של פנתרים ורודים כמו באק ג'ונסון, בולדוגים כמו רנדי ווייט וזיקיות כמו מייק גיבסון, אם כי גנרל סרבי כמו ראדנקו דובראש לא נראה בסביבה. באיזשהו מקום, התשובה היא כן: כן, הייתי רוצה לאתר אותם, כם, הייתי רוצה לזהות אותם. לשפוך עליהם קצת אבקת כדורסלע ולאפשר להם חיי נצח (או עד שייגמר הכסף לאחסון האתר על השרת). בינתיים, אני עדיין מכה על חטא שצ'ארלס שקלפורד הלך לעולמו לפני שלוש שנים ועדיין לא מצאתי את הזמן וההשראה לכרות לו חלקת קבר בכדורסלע-האתר. הוא רשום אצלי. זה יקרה. ואם נחיה גם נראה מתי בדיוק.