נראו לאחרונה
 
 
ציבונה זאגרב 1997/98   ציבונה זאגרב 1997/98
לפרטים נוספים
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
   
  
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
הרבה לפני וילנסקי וברדוגו
היו בגלי צה"ל וילנסקי ומייק קרנון. מייק היה מחלוצי עיתונות הספורט, כמו שכתבו בכל מקום בהיוודע דבר מותו. בחלק מהדרכים שסלל הלכתי, והלכו כמותי אחרים.
21/1/2021    
 

"רדיו ספורט" היתה תוכנית שבועית בימי ראשון ב-18.00 בגלי צה"ל. שם מאוד לא יצירתי במבט לאחור, אבל אל תסתכלו בקנקן אלא במה שיש בו.

לא יודע מתי בדיוק עלתה לשידור לראשונה ובאיזה שלב ירדה מהאוויר, אם כי זה חייב להיות איפשהו בשנות השמונים. הקשבתי במו אוזניי, אפילו ראיתי במו עיניי.

שידרו מייק קרנון וירון וילנסקי. הראשון על תקן פרשן-עיתונאי יודע כל, שראה דבר או שניים ויכול לדבר על כדורסל, טניס, אתלטיקה וגם על ענף הביפ המזורגג באותה מידה של התמצאות ושטף. השני כמגיש, צעיר בהרבה, אזרח עובד צה"ל, נציג מתוך קרביה של התחנה, פעיל עד היום, ובעל נוכחות נעימה ואינטליגנטית מהבולטות שאי פעם שמעתי ברדיו.

במשך שנים, כנער, הקשבתי לתוכנית הזו בבית. לא היו מקורות כמו רשתות חברתיות, גוגלים למיניהם ושאר כאלה ואחרים. סיקרן אותי לראות אותם ולא היתה דרך ריאלית לעשות את זה.

כשהתגייסתי והגעתי לגלי צה"ל היה לי ברור שאחד הדברים הראשונים שאעשה הוא בדיוק זה. לראות מקרוב את הצמד שנשמע כל כך רהוט, מתעניין וחכם, ועמד מאחורי תוכנית ספורט מעניינת שלא רציתי להחמיץ. צמד שעמד גם, בין השאר, מאחורי הרצון ההולך ומתפתח שלי כנער לשרת בגלי צה"ל ולחוות את השילוב בין תקשורת וספורט מקרוב ולראשונה.

ובאיזשהו שלב, יותר קרוב לסוף השמונים מאשר לתחילתן, הגעתי לשם. וילנסקי וקרנון היו קרובים מתמיד. נרגש חיכיתי לאחד מימי ראשון בשש בערב כדי לעמוד מחוץ לאולפן א' ולהשקיף מהצד. ושם הם היו, יושבים עם אוזניות על הראש ולצדם המיקרופונים. הצמד שהחזיק אותי מסוקרן במשך חודשים ואולי שנים עוד לפני הגיוס. וילנסקי הצעיר, וקרנון שחצה את גיל 50. פייר - קצת התאכזבתי. זה נראה מבחוץ פשוט מדי, שני אנשים רגילים – בלי הדר ובלי תפארה. עניין של חולין ולא של קודש כמו שהרגשתי כמאזין מהבית. אבל איזו תוכנית הם הוציאו מתחת לידיים שלהם. התרגשתי.

התרגשתי עוד יותר כשנשמעה, כמו תמיד, נעימת הפתיחה, קטע אינסטרומנטלי של Flock of seagulls בשם D.N.A. אחד המסעירים ששמעתי עד אז, ודאג להכניס את המאזינים לתוך התוכנית בתנופה ובקצב, כשהם מוכנים, בשלים ומבושלים. לימים גיליתי שהעורך המוסיקלי אבישי מתיה הוא ששידך את הקטע לתוכנית כאות פתיחה. מודה לו על זה ממרחק השנים.

"רדיו ספורט" עם מייק קרנון וירון וילנסקי חיברה אותי חזק מאוד לשני התחומים במקביל, ספורט ותקשורת, ושניהם מלווים אותי עד היום הרבה מאוד שנים אחרי האזנה ברדיו-טייפ טושיבה הכסוף מהבית, או אותה הצצה ראשונה פנימה כשאני מחוץ לאולפן. וכמו שסיכם כבוד היונה נדב הנפלד במעמד פרישתו: "אז תודה".

לימים פגשתי את מייק בצמתים שונים בתפקידיו כקצין העיתונות של מכבי ת"א וגם של איגוד הכדורסל. איש קפדן, ביקורתי, ידען, דובר מספר שפות, קצת לחוץ, בעל פיוז קצר, מהיר לכעוס לעיתים – אבל בעיקר כי אחרים לא עמדו ברמת הידע, בקצב או בסטנדרטים שלו.

"מייק ארנון התקשר וחיפש אותך", השאירה אמא שלי פתקים בכתב יד לצד טלפון הלחצנים, בשנים בהן גרתי עדיין עם ההורים ולא היו וואטספ, אימיילים או סלולריים. "השם הוא קרנון, כמו מייקרנון במלה אחת, לא ארנון", אמרתי לה יום אחד. "אהה", היא אמרה, וזיהיתי מבט מעט משתאה לנוכח השם הלא שגרתי. היא לא ידעה אז שיעברו שנים, והבן שלה יצעד בדרכים שאותו מייק קרנון וחבריו כבר סללו.

לפני שאתם הולכים ולזכרו - אל תוותרו על שתי דקות וחצי שבלעדיהן לא זזתי בימי ראשון.

 
 
שוטה הנבואה
 
 
שם בבית הקטן, שושנים פורחות בגן, ובשובך הלבן - היונה. ...
 
 
מי זורק? ...
 
 
גם עמית תמיר הוא בעל ערך אצלנו. ...
 
 
 
 
 
 
 
Powered By Art-Up