לאורך עשר השנים האחרונות בהן שידרתי משחקי מכללות בלילות, שרק מעטים מכם צפו בהם, מן הסתם, היה בונזי קולסון אחד השחקנים המעניינים ביותר שראיתי.

נכון, היו שם גם סקוטי ווילבקין מפלורידה שהתגלגל למכבי ת"א, או קייסי פראת'ר מפלורידה ומרקל בראון מאוקלהומה סטייט שהפציעו באילת, או וויין סלדן ג'וניור מקנזס ובריאן אנגולה מפלורידה סטייט שלקחו את נס ציונה על הגב וכולם נרשמו באופן כזה או אחר בפנקס הנשיאותי. היו רבים אחרים שהגיעו בסופו של דבר מהשידורים הליליים לליגה הישראלית, כולל פלופים שלא ניכנס אליהם כרגע, אבל היה בקולסון משהו שונה מאחרים. בעיקר הקושי להגדיר אותו מקצועית ואפילו פיזית.

מה בדיוק אנחנו רואים פה, כשאנחנו מביטים בו?

צילום: FIBA CHAMPIONS LEAGUE

אני ראיתי בו סוג של קרנף. מבנה לושיוס דייויס, פלג גוף עליון יוצא דופן, סקורר מתוחכם שלא נותן לנחיתות הגובה שלו מול מתחריו לרפות את ידיו. שמרו עליו גבוהים ממנו, נמוכים ממנו, חזקים כמוהו, והוא הערים עליהם פעם אחר פעם. המשחקים של נוטרדאם היו צמודים ומתוחים בדרך כלל, לפחות אלה שראיתי, ולפעמים, מפעם לפעם, כשהמצלמה קלטה באותו פריים את קולסון ואת סטיב וסטוריה, הסווינגמן והקלעי העיקרי של נוטרדאם, נדמה היה שהגובה שלהם זהה.

השבוע הפציע קולסון בירושלים עם קרשיאקה למשחק הפתיחה בפיב"א צ'מפיונס ליג ויצא שבניגוד להרגליי המגונים שהחמירו והחריפו בשנים האחרונות – התייצבתי.

אם קולסון משחק כאן לא נראה? בטח נראה.

זכרתי אותו כ-4 נמוך וחכם שמשלב יכולות פנים וחוץ, ריבאונדר מצוין, דומיננטי בצבע בעזרת מגוון טריקים ותחבולות ובהרכבים מסוימים, שומו שמיים, גם סנטר לעת מצוא ולו רק למספר דקות עם ה-1.98 שלו.

זה היה בימיו באוניברסיטת נוטרדאם, כן? מעריך ששידרתי 5-6 משחקים שלו לאורך שנותיו שם. הבחור מצא חן בעיניי עד מאוד ועד בלי די ועד אין קץ.

כצפוי, קולסון לא נבחר בדראפט ה-NBA. אין לו ממש עמדה. הוא לא 4 שם, הוא גם לא 3, הוא לא מישהו שיושב על תבניות. ואם בקולג' הוא היה מין 4 וחצי איכשהו, בקרשיאקה הוא ירד עמדה אחת למטה ומתפקד כ-3 וחצי לעניות דעתי הבלתי קובעת. אגב, הביטוי שייך לגמרי לסר ש. הרמלין – מה שלומך, סר ש., זרוק לנו איזו עצם ואייטמון חדש כשיוצא לך.

צילום: FIBA CHAMPIONS LEAGUE

מעבר לשלשת הניצחון של קולסון בשניית הסיום – שהיתה הראשונה שנכנסה לאחר שלוש החטאות שלו מהטווח הזה – היו שם עוד הרבה מאוד דברים מעניינים. למשל, שני פולו-דאנקים (טרם התקדמתי ל"פוטבק" של גיל ברק, אני עדיין תקוע בסלנג הקודם), או העובדה שהוא לגמרי אפקטיבי היום גם מעמדת הסמול פורוורד ויכולות הכדרור שלו עלו מדרגה. ובעצם, אולי לא חשוב לעסוק יתר על המידה בשאלה מהי העמדה המדויקת של בונזי קולסון. הכי חשוב שיהיה על המגרש.

הנתונים מדברים בעד עצמם. מדד 29 נגד ירושלים, שכלל בין השאר 22 נקודות, 13 ריבאונדים ו-3 אסיסטים. ה-MVP של הליגה הצרפתית בעונה שעברה עם שטרסבורג. ה-MVP של פיב"א צ'מפיונס ליג בעונה שעברה עם הצרפתים. זה שחקן שאם הכל יעבוד עבורו חלק בעונה הנוכחית, נראה אותו בעונה הבאה באחת מקבוצות היורוליג.

לקינוח, מעדן: 1:09 דקות לסיום קולסון מצמצם ל-81:78 אחרי סל מתוך הצבע מעל איתי שגב (פעם ראשונה). 23 שניות לסיום הוא חומק לעמית גרשון, מקדים את איתי שגב (פעם שנייה) ומתעופף לפולו-דאנק כדי להקטין ל-83:81. אחרי החטאה מהפינה של אחד השחקנים. 8 שניות לסיום עומד על הקו קייזר גייטס, אחד שאני לא זוכר מהמכללות, וביתרון 83:84 מחטיא שתי זריקות עונשין מהצד של ירושלים. קולסון על הריבאונד כשהוא מקדים את איתי שגב (פעם שלישית), וכל חבריו מתפזרים לצדדים.

פתאום הוא הרכז, הוא מקבל ההחלטות, הוא זה שמבין פתאום שהאחריות עליו וכולם סביבו מצפים ממנו לקחת אותה. נשארו רק 6 שניות. הוא מגביר קצב בהתאם לחלחול הסופי של ההבנה הזו, ובהטעיית גוף שכל כולה אומרת כולכם-טועים-אני-גארד-בכלל, זורק את איתי שגב (פעם רביעית), לוקח צעד לאחור ועולה לשלשה למרות שגם סל לשתיים היה מעניק ניצחון לטורקים, וכל זה תוך שהוא עף לאחור ונמרח על המגרש. הלם בקהל. זה בפנים.

אם אני צעיר ב-20 שנה, אין ספק שהדבר הזה היה מסתיים בפרק בפני עצמו בספר נוסף שלי. היום וכרגע, 20 שנה פאסט-פורוורד, אסתפק באייטמון לרווחת העם. היה כיף.