אתמול לפנות ערב דהרתי להנאתי בטנדר הנשיאותי בפקקים של רמת גן-העיר. הטנדר הנשיאותי, יש להדגיש, קשיש עד מאוד אבל לא נסגיר את גילו כדי שלא יובך. חדי החושים המלווים את כתבי כדורסלע לאורך השנים יוכלו לחשב, פחות או יותר, את שנותיו על הכבישים יען הוא מוזכר כאן תדירות לאורך השנים. והשנים חולפות, רצות. יוזכר עוד, כי לטנדר ערך סנטימנטלי ולכן אינו מוחלף בחדש. הדיל בינינו ברור מאוד: אנחנו כאן יחד לתמיד בשיטת הראשון שהולך.

כך או אחרת, וגם אחרת או כך, אחרי שהתייאשתי מכל התחנות הקבועות ברדיו הישן של הטנדר הישן לא פחות, הגעתי לתוכנית הספורט של רדיו ללא הפסקה.

תוכנית אותה הגשתי בעבר לא פעם ולא פעמיים ולאורך שנים, יש לומר, כמחליף קבוע של אליעזר לחנה יבדל"א ומאיר איינשטיין ז"ל. מאז אני במקום אחר, אם כי לא החלפתי כתובת מגורים, ובין שאר הדברים שהתרחקתי מהם, מבחירה או מאילוץ, אפשר להוסיף גם את ההאזנה לתוכנית הזו. הסיבה: עיסוק עודף בתוכנית בענף הביפ המזורגג.

והנה פתאום, אתמול, אולי בעקבות היעדרות ארוכה מאוד מהאזנה לתוכנית, מצאתי את עצמי מקשיב יותר מ-5 דקות ברצף על אף שהנושא היחיד באותן דקות היה ביפ מקומי מיותר ומבאס. ואולי גם כיוון שישבו רק שניים באולפן. זוכר גם שידורים עם שלושה ואולי ארבעה מגישים בו-זמנית, יותר מדי בלאגן מבחינתי.

ברם אולם ואף על פי כן וכאמור, אתמול היו שניים: רון קופמן ומאמננו הלאומי-נצחי-לשעבר צביקה שרף. ובשלב מסוים מגיע כמו תמיד נושא הימורי הווינר, שבעידן הנוכחי של שידורי הספורט אי אפשר לברוח ממנו כנראה, יען נותנים חסות פה ונותנים חסות שם, ודי ברור לכולם שבלי הטוטו – כלומר בלי תמיכתו ובלי העניין והממון הרב שמגיע מהקהל - באמת אין ולא יהיה כאן ספורט מקצועני.

איכשהו, מאמננו לקח את ההובלה והחל לפרשן ולנתח ולפרק את תחזיותיו הפרטיות בכל מיני סקציה נס ציונה נגד עירוני אשדוד או מילאן נגד טורינו והשד יודע. ואני מקשיב לקולו של האיש המרתק הזה, שעבר כל כך הרבה וחי את הספורט כמו שרק מעטים יודעים, ובא לי לצעוק לו, או לכל הפחות ללחוש על אוזנו:

צביקה, מה נהיה ממך? מה נהיה ממך, צביקה?

רבאק!

אתה פקדת על רוי טארפלי! אתה ציווית על פנאיוטיס ינאקיס! אתה אמרת למיקי איך, כמה ולמה, אתה שלחת את דורון ג'מצ'י לקרב! אתה, אתה ולא אחר, פוטרת מלימוז' על אף מאזן מרשים! אתה הבאת את הפנתר הורוד המהולל, באק ג'ונסון, לארץ הקויידש! אתה הובלת את נבחרות ישראל לאורך השנים! אתה אליל סלוניקי-העיר!

ואתה מסביר לי עכשיו למה מילאן תנצח את טורינו, או אשדוד יסיימו בתיקו מול נס ציונה (או מה שאמרת שם, מי זוכר)?. והכי גרוע: מגלה בקיאות מעצבנת בענף הלא נכון?

צביקה, אתה מוכן להתעורר?

או קצת כמו ב"זה הכל בשבילך" של דני סנדרסון ומזי כהן על אודות דון קישוט: הו צביקה, תתעורר למעני!

רגע, זמן להוריד להבות ולהישיר מבט. גם אני הייתי שם. אדם שעד לאותה נקודה (ועד היום, על מי אני בדיוק עובד?) זיהה עצמו כאיש כדורסל. שתי מלים פשוטות שבחובן גאוות יחידה גדולה, ככה אני רוצה להאמין: איש כדורסל.

נקי מרבב, מקצועי, מתמחה, שלא לומר עוסק ברומו של תחום נחשב יותר, מצליח יותר, מוצלח יותר.

אבל עם יד על הלב, בזמן בו עבדתי ברדיו ראיינתי מדי ערב את אלי אוחנה, אלישע לוי, רוני לוי, צביקה רוזן, אבי ועמוס לוזון, גילי לנדאו, יוסי מזרחי, לופא קדוש ז"ל ועוד ביפיונרים רבים כחול אשר על שפת הים לרוב. חטאתי גם חטאתי. נגררתי. נאלצתי. חלק מהעניין. ופיני גרשון ואריה מליניאק לא עשו את זה? עשו כמו קטנים.

היום ברור שלא אגיע לחוף מבטחים. לאותו חלום ישן (אחד מהם) על תחנת ספורט ייחודית ברדיו שבה יהיו מסגרות בלעדיות לכל ענף וכל אחד יוכל לבחור את הארוחה שלו, במקום בליל של הכל כלול עם מינון רב מדי ובלתי נסבל של ביפ.

בפועל נישאר עם תוכניות ספורט בהן גם אנשי כדורסל הופכים בלית ברירה למומחים לענייני בני יהודה וסאות'המפטון ומנתחים במשך שעות את אילוצי התקציב של בית"ר ירושלים ונפלאות לה פמיליה.

אוי צביקה, אוי. כמאמר הזקנים: לא טוב לי.

ובזאת נסיים.