נראו לאחרונה
 
 
מדריך הכדורסל השלם לעונת 1998/99    מדריך הכדורסל השלם לעונת 1998/99
לפרטים נוספים
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
   
  
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
ההיכל קם לתחייה
"בעולם בו אנשים מוותרים בקלות על נכסים וסמלים מהעבר הקרוב והרחוק, היה כיף לראות את אחד המקומות שהכי אהבתי לבקר בהם חוזר לחיים". סר ש. מתקמבק. האזינו.
5/8/2022    
 

באמצע שנות ה-70', הרוב המוחלט של משחקי הכדורסל בעמק יזרעאל ובסביבותיו - כמו בכל שאר חלקי הארץ - נערכו במגרשים פתוחים. כל מגרש, ומה שייחד אותו. המגרשים בגבת וביגור היו מקדשים, כמובן, כי אותם "חלקנו" עם ינאי, מרזל ושאר האלילים. זה שברמת השופט היה ממוקם על צלע הר, חשוף לגמרי לרוחות של רמות מנשה, כך שבחורף לבשנו לפעמים סווטשירט מתחת לגופייה כדי לא לחטוף דלקת ריאות, והמגרש של אורתודוכסים נצרת היה גדול בצורה יוצאת דופן וקצת משופע - לעניות דעתי הלא קובעת, לכיוון מזרח.

אף פעם לא עשיתי עניין משום מגרש, כי זה מה שהכרתי מהיום הראשון שהתחלתי לשחק וזה מה שאהבתי. אהבתי את המשחק עצמו, אהבתי את המגרש הביתי שלי, על כל חסרונותיו (סדקים בואכה בולענים בנקודות אסטרטגיות על פני האספלט, למשל) ואהבתי את ההכנות לפני כל משחק חוץ, לקראת היריב ולקראת מגרשו. והכי הכי אהבתי להגיע לבית השיטה.

בית השיטה לא היו היריבים הכי חזקים שלנו, גם לא הכי מושבעים או שנואים. הם היו קבוצה נחמדה, בסך הכל, שרשמנו מולה לאורך השנים פחות או יותר אותה כמות של ניצחונות והפסדים. אהבתי לנסוע לשם כי אהבתי לנסוע לכל משחק, וגם כי בית השיטה נמצא בצדה השני של עפולה, כך שבדרך חזרה היה לכל השחקנים תירוץ לעצור ב"פלאפל גולני" המיתולוגי. אבל הכי אהבתי את בית השיטה, כי היה להם משהו שלא היה כמעט לאף אחד אחר באותם ימים, ודאי שלא בסביבתנו הקרובה.

היה להם אולם.

היום אני יודע, שהאולם הזה היה בין הראשונים שהוקמו בכל התנועה הקיבוצית, ושהוא תוכנן על ידי שמואל ביקלס - מגדולי האדריכלים בתולדות המדינה, שתיכנן עשרות יישובים ומבני תרבות בכל רחבי הארץ - מה שבהחלט מעניק לו מעמד של מבנה היסטורי. אבל אז, כל מה שעניין אותי היתה העובדה שאני הולך לשחק בתוך ארבעה קירות ותחת קורת גג, בלי צורך לחשב את כיוון הרוח לפני כל זריקה, ובלי לחשוש מגשם שיתחיל לרדת בלי התראה מוקדמת.

זה לא היה אולם גדול במיוחד. המשטח היה עשוי ממרצפות ביתיות, ובתנאי חום ולחות מסוימים יכול היה להתאים גם למשחקי הוקי קרח. לוחות הסלים היו בכלל מעץ ועל יציעים אין בכלל מה לדבר. אבל מבחינתי, זה הרגיש כמו לשחק בהיכל הספורט ביד אליהו, או בכל אחד מאותם מקומות קסומים שיכולתי לראות רק בטלוויזיה. לא פחות מזה. כל ביקור בבית השיטה היה מבחינתי סיבה למסיבה, בלי קשר לתוצאה הסופית. ברור שרציתי לנצח, אבל גם כשהפסדנו, נהניתי מהחוויה, כמו מההזדמנות להטביע את יגוני בטחינה של הפלאפל.

השנים עברו ואני המשכתי למקומות אחרים. האולם בבית השיטה דווקא לא. הוא נותר באותו מקום, ולאט לאט התפרק מנכסיו, תרתי משמע. לפני חמש עשרה שנה או משהו כזה, נקלעתי די במקרה למקום, ודי התבאסתי לראות אותו מוזנח ושומם. התבאסתי, אבל מהר מאוד עברתי על זה לסדר היום מתוך מחשבה של "נו, ככה זה. כנראה שהגיע זמננו להיפרד ממנו וזמנו להיפרד מאיתנו".

והנה, השבוע, במסגרת סיור עבודה, הגעתי לאזור אחרי לא מעט זמן, ולגמרי אאוט אוף דה בלו גיליתי שההיכל קם לתחייה. ביוזמתם של חברים מהקיבוץ, ובעזרת מפעל הפיס, המועצה לשימור אתרים וגורמים נוספים המקום שופץ, כולל משטח חדש וסלים מודרניים. לאורך הקירות תלויות תמונות, המנציחות את האולם בימים עברו, את שחקני הדורות הקודמים של הפועל בית השיטה (ד"ש ללארי האריס האגדי) וגם את תהליך השיפוץ.

וזה מרגש. באמת מרגש. בעולם בו כל כך הרבה אנשים מוותרים בכזו קלות על נכסים וסמלים מהעבר הקרוב והרחוק, היה כיף גדול לראות את אחד המקומות שהכי אהבתי לבקר בהם חוזר לחיים. לקחתי את הכדור שהיה מונח בצד, כידררתי כמה פעמים וזרקתי. מגע הכדור עם המשטח ועם הלוח נשמע אחר לחלוטין לעומת אותם ימים רחוקים של בלטות וסלים מעץ, אבל למי אכפת. שוב אפשר לשחק כדורסל באולם של בית השיטה. כל השאר שטויות.

וליאיר, צור וכל מי שהיה לו יד, רגל וצעד וחצי בעניין - לא נותר לי אלא לצטט את נדב הנפלד, האגדי לא פחות: אז תודה!

 
 
שוטה הנבואה
 
ארועים לתאריך: 20/04/2024
 
  נרימה כוסית לחיי 
אלברטו הררוס
 
  נרימה כוסית לחיי 
ילנה מקסימוביץ'
 
 
אבל כבד
 
 
מי החבוב? ...
 
 
פעמיים אלוף אירופה עם מכבי ת"א, מדליסט כסף עם הנבחרת. ...
 
 
 
 
 
 
 
Powered By Art-Up