יומיים בליברפול באו לסיומם. היה גשום רוב הזמן. המקומיים לא עושים סיפור מגשם, רובם נעים ברחובות בלי מטריות, מיטיבים את הכובע של המעיל על הראש וממשיכים ללכת בנחת, בלי להגביר קצב ובלי להימלט ולהסתתר מתחת לאיזה גגון. לפעמים מוותרים אפילו על הכובע.

המבטא כבד, לפרקים בלתי מובן. K וגם C הופכות ל-ח או ך. Park נשמע כמו פארח, Bake כמו בייח. פליטווד מק היא פליטווד מך בעצם. Up הוא ממש לא אפ, הוא הופ. Come הוא לגמרי קום ולא קאם.

לא היתה הופעה בליברפול. ההגעה שלי לעיר היתה - זהירות, דבר תועבה מתקרב - כדי להיות פעם אחת באנפילד המפורסם, לראות את ליברפול ולשמוע את הקהל מלווה בעוצמה ורגש את השיר שמושמע ממש לפני תחילת כל משחק ביתי: You'll never walk alone.

זכיתי. הצלחתי לעשות את זה ואני אפילו מתרגש.

צריך להבין (לא צריך, אבל אפשר לנסות): אג'נדת האנטי-כדורגל, המוטו של כדורסלע "אף מלה על קשטן וגרנט" וההחלטה לכנות את הענף הזה בקוד סאונד ("ביפ", כלומר הימנעות, חסימה, מלה גסה שאין להשמיע אותה) - כל זה לא היה שם תמיד, לא מהרגע הראשון. זו התפתחות שנולדה עם השנים, וכבר סיפרתי פעם שהיא קשורה לעבודה קודמת שלי כעיתונאי ב"מעריב" במשך הרבה שנים, וסלידה ואנטי שהתפתחו עם הזמן כלפי הענף הזה והסיקור הלא פרופורציונלי שלו לעיתים.

אבל הרבה לפני כן היו ימי תום. ילדות, נערות מוקדמת. ערוץ אחד בלבד בטלוויזיה, הערוץ הראשון, שידר הרבה כדורגל אנגלי. זה מה שראו אז ילדים כמוני. על זה גדלנו. על השידורים של ניסים קיוויתי וההגשה של אורי לוי, או להיפך. הכרתי את אסטון וילה, נוריץ', קובנטרי, נוטינגהאם, מנצ'סטר יונייטד ועוד ועוד. ובעיקר אהבתי את ליברפול.

המנג'ר בוב פייזלי, השוערים ריי קלמנס ואחריו ברוס גרובלאר, טרי מקדרמוט, פיל ניל, רוני ווילאן, אלן האנסן, גריים סונס, פיל תומפסון, ריי קנדי, סמי לי, איאן ראש, קני דלגליש, קווין קיגאן, אחר כך גם ג'ון בארנס והרשימה ארוכה. כל זה היה הרבה לפני שידעתי את שמות כל שחקני קונטיקט בזכות נדב הנפלד.

וכשאבי כהן ז"ל הצטרף לליברפול לשתי עונות הסיפור של הקבוצה הזו בישראל הלך וגדל עוד יותר. פגשתי כאן פקח תנועה (אולי במבטא ליברפולי זה פחח בכלל) וביקשתי הבהרות מסוימות כדי להימנע מדו"ח חנייה בליברפול עם האאודי 3 המכובדת. התברר שהוא צכיר ממני בשנתיים ומהר מאוד השיחה עברה לביפ, והוא סיפר שעד היום זכור לו המשחק בו אבי כהן כבש שער עצמי ובהמשך עוד אחד, הפעם לצד הנכון. וכן, גם הוא יהיה במשחק נגד לסטר, ואיפה אני יושב, ואיך בישראל ועוד כהנה וכשמה.

אז הייתי באנפילד וראיתי את ליברפול חוזרת מ-1:0 מהיר מאוד, לניצחון 1:3 בגביע הליגה. היה כמו שחשבתי והיתה גם לחלוחית בזמן השירה. היה גם משחק טוב, התקפי וקצבי. לצערי, כישוריי הטכניים ידועים בקלישותם והצלחתי לחבל איכשהו בהקלטת צילום וידיאו ממש סמוך לסיום השיר האגדי. התעשתתי מהר ותפסתי את קצה-קצהו של האירוע, שלא משקף מספיק את ההתרגשות בעיניי. חבל, ברם זה מה יש, והזה מה יש הזה מצורף לכאן.

אהה, וגם הביטלס מכאן כידוע. הספקתי לראות ולצלם פסל מפורסם בעיר של הרביעייה. נרביץ גם אותו כאן מתישהו. וזהו, מחר עוזב את ליברפול ונוסע כשעתיים לכיוון דרום-מזרח אל לאפבורו, השד יודע איך הוגים את שם העיר הזו, כדי לראות את הופעה מספר 5.

* נכתב ופורסם במקור ב-28.9.23.