כדורסלע נולד ב-2006. בשנה ההיא, אני זוכר בוודאות, הבעתי לא פעם בכתב את כמיהתי הרבה – פנטזיה של ממש – לגור בבולוניה במשך עונת כדורסל שלמה, לרכוש שני מנויים של וירטוס בולוניה ופורטיטודו בולוניה, ולראות כדורסל עד כלות. לאורך כמעט עשור וחצי לפני כן הרגשתי חיבור מיוחד לעיר, לכדורסל המקומי, ובעיקר לוירטוס אם כי הערכה רבה היתה גם ליריבה העירונית.

הגעתי לעיר מספר פעמים כשליח מעריב. ראיתי את בולוניה לראשונה עם לאורו בון, פאולו מורטי, אוגוסטו בינלי, פלאביו קאררה ויורי זדובץ' ב-1991/92 (נדמה לי). ובתוך קצת פחות מעשור העיר הפכה למרכז העניינים ולבירת הכדורסל האירופי בזכות שתי נציגותיה והדרבים הסוערים שהתנהלו בה.

הפנטזיה הפרטית מעולם לא מומשה וקהתה עם השנים. התפיידה, התאיידה ונעלמה. עברו הרבה שנים מאז.

אלא שאתמול בלילה ראיתי 15 דקות אחרונות של בולוניה נגד מכבי ת"א ביורוליג. הסיפור שלי עם היורוליג – אחרי שהיה אולי מרכז עולמי בשלבים מסוימים – דומה לאותה פנטזיה, אבל להיפך: פנטזיה ממומשת. חסרת חן כיום, פינה בקצה המחשבה ולא הרבה יותר מזה. הפעם החלטתי להישאר ולא לנטוש ולו רק בזכות זיכרונות העבר מבולוניה.

בצילום: בלינלי, צעיר-צעיר, מגיח לרגע מתוך ארכיון הצילומים האדיר של כדורסלע.

והנה מופיע במלוא הדרו מרקו בלינלי, שאת עיקר תהילתו עשה בקריירת NBA בת קרוב ל-1,000 משחקים שהתפרשה על פני 14 עונות, וזכה שם באליפות עם סן אנטוניו ב-2014.

אני זוכר אותו עולה מהנוער של וירטוס לבוגרים לעונה אחת, ומיד אחר כך חוצה את הכביש – ככה קראו לזה פעם – ישר לשורות המתנגד פורטיטודו בולוניה לארבע שנים מלאות. הוא היה חלק מגל של שחקנים שהגיעו ל-NBA אחרי שהתחדדו בבולוניות: למשל, מאנו ג'ינובילי, סשה דנילוביץ', אנטואן ריגודו, סאני בצ'ירוביץ', דייויד אנדרסן וראשו נסטרוביץ'.

עכשיו הוא בעיצומה של עונה רביעית במקום בו הכל החל. הוא כבר בן 37 ומאחוריו 14 עונות ב-NBA. עד כמה הוא ותיק? כשסטף קארי נבחר על ידי גולדן סטייט בדראפט ב-2009, בלינלי זז משם לטורונטו באותו זמן ממש. הוא כל כך ותיק שהוא הספיק לשחק ב-2004 ולהיות חלק מה-44 הפרש שפורטיטודו חטפה ממכבי ת"א בגמר הפיינל פור ביד אליהו.

שלשה מרהיבה שלו אתמול לקראת הסיום העלתה את בולוניה ל-85:91 והצעירה אותי פתאום ב-20 שנה. שלשה מהסוג ששובר יריבה, שחורץ גורל משחק. על שלשה כזו הייתי כותב פעם שיר עם פזמון חוזר, כי רק עליו ידעתי לספר.

שנים הרבה קדימה אני כבר לא כותב שירי הלל מהסוג הזה, אבל מתברר שמרקו בלינלי והקהל של בולוניה מקפיצים אותי גם היום לעבר המקלדת כי הרגשות לא מאפשרים מנוח, והדרכון שעל המדף מביט בי מאוכזב. הוא יודע, כמוני: היינו צריכים להיות נועזים יותר בזמנו, הפנטזיה כבר לא תתממש.