נראו לאחרונה
 
 
מדריך הכדורסל השלם לעונת 1998/99    מדריך הכדורסל השלם לעונת 1998/99
לפרטים נוספים
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
   
  
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
מיוון בסכנה
סר ש. הרמלין ראה את משחק 1 בין פנתינאייקוס למכבי ת"א באואקה על שם ניקי גאליס, נזכר בקהל היווני והתיישב לכתוב על 3 מקרים מסוכנים שחווה מקרוב ביוון.
24/4/2024    
 

השורות האלו נכתבות למחרת המשחק הראשון בין פנתינאייקוס למכבי ת"א בסדרת רבע גמר היורוליג. זו הפעם הראשונה מזה מי יודע כמה זמן שצפיתי במשחק כדורסל כמעט בשלמותו. לא לגמרי ברור איך זה קרה. ככל הנראה שילוב בין רצון לצפות בכל דבר שאינו עוד משדר חדשות משמים - עם אין סוף ראשים מדברים בלי לומר דבר אחד משמעותי - לבין עניין אמיתי והרבה נוסטלגיה. ואם להתבסס על הכרות רבת שנים עם עצמי - בעיקר נוסטלגיה. בכל זאת, פאו ומכבי, יו נואו, עם כל ההיסטוריה ביניהן ועם הכרטיס לפיינל פור כפרס למנצחת.

אה, והאואקה, כמובן. אם כבר להשתקע מול המסך, אז ישנה עדיפות ברורה לאולמות עתירי הפנאטים והטירוף - ובראשם בלגרד, פיראוס ואתונה (היכל מנורה עדיין מחכה ליום שאחרי, אבל בכל מקרה הוא עדיין לא בצמרת מצעד הפסיכוזה). הדיווחים של נציגי ערוץ הספורט ואחרים לפני המשחק ובמהלכו, אכן דיברו על אווירה מטורפת, ומישהו מהמדווחים אפילו השתמש במילה "מפחידה". יכול להיות שהוא / היא באמת פחדו באותו רגע, אבל לפחות דרך המסך, זו נראתה אווירה שגרתית בסטנדרטים של האואקה במעמד שכזה. בטח לא מה שיצא לי לחוות ביוון בקיץ 87'. לא על בשרי, תודה לאל, אבל ממש ממש מקרוב.

לא מעט פעמים כתבתי כאן על אותו יורובאסקט היסטורי והיסטרי, אבל למיטב זכרוני - שלושת הסיפורים הבאים טרם ראו אור (וגם אם כן, למי אכפת). הם אמנם לא קרו באואקה, אלא ב'היכל השלום והאחווה' בפיראוס שאירח את האליפות, אבל כשמדובר בנבחרת יוון זה הרי ממש לא משנה. שלושה מצבים במהלך הטורניר, בהם ממש חששתי לבריאותם הפיזית של אנשים. ייאמר מיד: בכל שלושת המצבים העניין נגמר בלי שפיכות דמים, אבל זה לא היה רחוק מזה. הריהם לפניכם, מהקל אל הכבד בסולם ה"בחיים אל תתעסקו עם אוהדים יוונים, ואם כן - אל תבואו (כלומר, שהיורשים שלכם לא יבואו) בטענות".

לא הרבה זוכרים, אבל יוון סיימה את הבית המוקדם רק במקום הרביעי, עם מאזן של שלושה ניצחונות ושני הפסדים. בדיוק כמו יוגוסלביה וספרד, שדורגו מעליה בזכות טבלה פנימית, וברית המועצות שלא נוצחה עד הגמר. שני הסיפורים הראשונים, קשורים לאותם שני הפסדים של יוון בבית המוקדם.

זה התחיל במשחק מול ספרד. שתי הנבחרות הגיעו אליו עם מאזן 0:2, והיה ברור שמי שתנצח תבטיח מעשית את העלייה לשלב הבא. יחד עם עוד כעשרה ישראלים התמקמתי במרומי היציע המרכזי, כשמסביבנו מיטב בני ובנות האולטראס. המשחק נפתח ב-0:7 ליוון, והאולם כולו רעד, פיזית רעד. הספרדים לא התרגשו, ואחרי פסק זמן יצאו לריצה של משהו כמו 25:4, ופתחו פער שנשמר עד לסיום. בעיצומו של הבליץ הספרדי, קם פתאום אחד הישראלים, שלמזלי ישב מספיק רחוק ממני, והתחיל לצעוק בהתלהבות (!) "אס-פני-יה, אס-פנ-יה".

איך שזה קרה, ביצעתי בו זמנית מספר פעולות: ראשית, הסתכלתי לכיוון השני, כדי שאף אחד לא יקשר אפילו בטעות ביני לבין האובדני ההוא. שנית, ניסיתי לאתר איפשהו באולם שוטרים וצוותי עזרה ראשונה, לאו דווקא בסדר הזה, ושלישית – תהיתי אם אני זוכר בעל פה את כל מילות 'אל מלא רחמים'. זה לקח בדיוק חמש שניות, עד ששני אוהדים מקומיים, שהשלום והאחווה לא נמצאים בראש סדר יומם, קמו מאחורי הישראלי הסורר, תפסו בצווארון חולצתו, שתלו אותו בכוח פיזי לא מתון חזרה בכיסאו ובטון שאינו משתמע לשתי פנים צעקו "סיט דאון אנד בי קווייט!". למזלו של האיש, הוא אימץ את ההמלצה הידידותית כלשונה עד המחצית, ואז נס מהאולם כשמאות יוונים בדרך מבהירים לו מה הם חושבים עליו, ויש לשער שגם על בנות משפחתו. ראיתי אותו כמה שעות מאוחר יותר במלון. מבחינה פיזית הוא נראה שלם. זה כל מה שאני יכול להתחייב לגביו, ובהתחשב במבטים של האנשים סביבו בזמן אמת, זה הרבה.

24 שעות מאוחר יותר, עלתה יוון למשחק נגד ברית המועצות, כאשר השופטים ששובצו למשחק נחשבו באותם ימים לשניים מהבכירים ביבשת: לובומיר קוטלובה הצ'כי ואלן ריצ'רדסון האנגלי. המשחק היה צמוד לכל אורכו, והסתיים בשלוש הפרש לסובייטים, לא מעט (ואפילו הרבה מאוד) עקב כמה שריקות קריטיות נגד היוונים בשתי הדקות האחרונות, שלעניות דעתי הלא קובעת היו מפוקפקות עד הזויות. כך או אחרת, איך שהסתיים המשחק יצאתי מהאולם ושמתי פעמיי חזרה למלון. הנסיעה לקחה כמעט שעה, וכשהגעתי ראיתי עשרות אנשים מול הטלוויזיה הגדולה בלובי. על המסך ריצדו תמונות מהאולם, שבמבט ראשון נראו כמו תכנית סיכום או תקציר של המשחק. במבט שני, זה כבר נראה משהו אחר לחלוטין. מאחר שהיוונית שלי לא משהו, ביקשתי מאחד מעובדי המלון תרגום בגוף הסרט. "אה, זה", הוא אמר, "מתוך 17,000 הצופים שהיו במשחק, יותר מ-10,000 עדיין באולם, מחכים לשופטים שייצאו מחדר ההלבשה". במלים אחרות, מבוא ללינץ'. לא יודע לומר בוודאות איך בסופו של דבר קוטלובה וריצ'רדסון נחלצו משם. שמועות מבוססות טענו שהם הולבשו במדי משטרה, ונטמעו בתוך פלוגת השוטרים שהוזעקה להגן על הכניסה לחדרי ההלבשה. נשמע לי הגיוני לחלוטין. מיותר לציין שאף אחד משניהם לא שפט יותר במשחקי נבחרת יוון עד לסיום הטורניר, ועדיין - לכל משחק אליו שובצו הגיעו מאות עד אלפי יוונים, אך ורק כדי לקלל אותם במשך 40 דקות נטו, בלי לחזור על אף קללה פעמיים.

אבל האירוע הכי חמור שראיתי שם התרחש ממש לפני משחק רבע הגמר של יוון נגד איטליה. עמדתי ליד אחד המזנונים בכניסה לאולם ודיברתי עם כמה אוהדים יוונים על מה שצפוי. כלומר, מבחינתם השאלה היחידה היתה בכמה יוון תנצח. אני לא חלקתי עליהם, כמובן, לפחות לא בקול רם, ורק הזהרתי שאיטליה לא פראיירים. בעוד אנחנו מדברים, עבר במקום אוהד איטלקי צעיר והצטרף לשיחה. "בטח שאיטליה מנצחת היום", הוא אמר, " יש לנו את ריבה, מגניפיקו, ג'נטילה, ברונמונטי, קוסטה, מורנדוטי, וילאלטה. אנחנו אחת הטובות פה". "אה כן?", ענה אחד היוונים, "אבל לנו יש את גאליס". האיטלקי הסתכל לו בעיניים, ואז אמר את שתי המילים שלעולם, אבל לעולם ובשום מצב ולא משנה מה קורה, אסור להוציא מהפה ביוון, או בכל מקום בו נמצאים יוונים: "פאק גאליס", הוא אמר. ממש ככה, במו אוזניי שמעתי. פאק גאליס.

תשמעו, מעולם לא ראיתי אנשים עוברים בכזו מהירות מהלם מוחלט לזעם אבסולוטי ולרצון להרוג מישהו. למזלו של האיטלקי, לקח לו שבריר שנייה פחות מזה לקלוט איזו טעות פטאלית הוא עשה, ולהימלט בריצת אמוק לכיוון היציאה מהאולם. גם זה לא היה אמור לעזור לו, כי היוונים שלידי התחילו לצעוק, ומכל מיני כיוונים הגיחו עוד אוהדים עם אותו מבט בדיוק של רצח בעיניים. כנראה שאחד האלים במרומי האולימפוס, מן הסתם אחד היותר רחמנים שבהם, קרא את הסיטואציה, ושלח לאיטלקי סיוע חירום בדמות כמה שוטרים שבדיוק עברו שם. האיטלקי פשוט זינק לזרועותיהם כשהוא צועק גוועאלד, או איך שאומרים את זה באיטלקית. השוטרים עצרו בגופם את ההמון וניסו להבין מה קורה. כשאחד האוהדים הסביר מה אמר האיטלקי, הבעת הפנים של אנשי החוק השתנתה דרמטית, למשהו כמו "נכון שלפי החוק אנחנו מחויבים לשמור על שלומך, אבל לפני שמי מאיתנו משנה את דעתו - כדאי שתעוף מכאן קיבינימט, או איך שאומרים את זה באיטלקית". הם לקחו אותו עד לקצה הרחבה, משם הוא פצח בספרינט שלא היה מבייש את פייטרו מנאה האגדי (כן, כן, אני יודע - אני זקן. מי שלא מכיר: יוסיין בולט של איטליה בשנות ה-70' ותחילת ה-80', אוקיי?). בפעם האחרונה שראיתי אותו - את האוהד, לא את מנאה - הוא עדיין זז באופן עצמוני. מקווה שהוא חזר לבסיסו בשלום.

אז כשמדברים על פחד באואקה, תמיד תזכרו שיכול להיות, ועובדה שהיה, הרבה יותר גרוע. איך תיגמר הסדרה בין פאו למכבי? זה כבר סיפור אחר. בהצלחה למנחשים.

 
 
שוטה הנבואה
 
ארועים לתאריך: 30/05/2024
 
  נרימה כוסית לחיי 
דארנל רובינסון
 
  נרימה כוסית לחיי 
ואסקו אבטימוב
 
 
אבל כבד
 
 
נעבור ל-NBA: מי השניים? ...
 
 
פעמיים אלוף אירופה עם מכבי ת"א, מדליסט כסף עם הנבחרת. ...
 
 
 
 
 
 
 
Powered By Art-Up