בכל פעם שמועלית כאן תמונה של כוכב עבר, יחד עם כיתוב בנוסח "היום הזה ממש הוא מציין 45 / 50 / 55", אני מוצא את עצמי שואל את אותו עצמי איך זה יכול להיות. הרי רק לפני רגע ראינו אותו מלהטט על המגרש ואיש לא יכול להוציא לו את הכדור מהיד, או שמא מרחף בין הטבעות בלי כל קשר נראה לעין לחוקי המשיכה, ואולי מטיל את אימתו על כל מי שמנסה להתקרב לצבע - ופתאום הוא כבר בפאזה אחרת לחלוטין, רחוקה שנות אור מאותם רגעי תהילה. לרוב עדיין ממש דומה לעצמו ההוא אבל גם נראה אחרת, אולי עדיין קשור איכשהו לענף, אולי לא, ואולי כבר בכלל לא איתנו, למרבה הצער.

אני בן 60 היום, ושום דבר בארבע המילים האלו לא נשמע או מרגיש הגיוני. כשהייתי בגיל יסודי, חטיבה ואפילו תיכון - אנשים בני 60 נראו לי עם רגל ושלושת רבעי מחוץ למגרש. יעני לתמיד. והנה אני פה, כמו מסתכל מבחוץ על עוד תמונה שמעלה יו"ר הדירקטוריון ושואל את עצמי איך זה יכול להיות. התשובה, אגב, היא שצדק אותו אלמוני, שבאמצע אחד הלילות ריסס על קיר האפסנאות בבסיס הטירונות שלי מסר חד משמעי: "עוד לא נולד המניאק שיעצור את הזמן".

יש כל מיני דרכים לציין ימי הולדת עגולים. הכחשה היא אחת הפופולריות שבהן. לפני עשור בדיוק, התקשר חבר טוב לברך. "שמע", הוא אמר, "50 זה בכל זאת חתיכת ציון דרך. איך את מרגיש?". "אני גבר ישראלי", עניתי, "מנטלית אנחנו בני שש, אז מה זה משנה מה כתוב בתעודת הזהות?". מהבחינה הזו, אני שמח לעדכן, שום דבר לא השתנה, אבל במקביל - 60 שנה זה אומר גם המון רגעי כדורסל שנחרטו בזיכרון, וזו הזדמנות לא רעה לאוורר אותם.

בחרתי 61 כאלה (אחד לשנה הבאה, כמובן). בדרך כלל לפי סדר כרונולוגי ולא לפי סדר חשיבות או דירוג מסוים, למעט חמשת האחרונים. את חלקם חוויתי אישית במגרש או באולם, אחרים דרך הטלוויזיה או הרדיו. חלקם אישיים מאוד, חלקם בעלי חשיבות להרבה יותר אנשים ברמה הלאומית או אפילו הגלובלית. הם לאו דווקא הכי חשובים בהיסטוריה, אבל כולם קשורים למשחק הכי אהוב עליי מגיל אפס, כולם מאוחסנים כל הזמן במגירות הזיכרון, ולא צריך הרבה כדי לשלוף אותם משם. הנה זה בא.

1. גיל ארבע, אולי חמש - אחד הזכרונות המוקדמים שלי בכלל - אבא שלי, גדעון ז"ל, בעברו סוג של פורוורד בהפועל רמת דוד המיתולוגית, מוזעק ממעמקי הפנסיה למשחק ליגה שגרתי, מאחר שלקבוצה חסרים שחקנים ויש חשש להפסד טכני. אני מתלווה אליו למגרש, רק כדי לראות אותו סופג בדקות ראשונות מרפק לא מכוון מאחד מחבריו לקבוצה, ונלקח למרפאה עם פנים שטופות בדם. לאחות לקח חמש דקות לתפור את החתך. לאמא שלי לקח חמש שעות לשכנע אותי שאבא לא הולך למות.

2. גיל שש. בדרך לבריכה, אני מגלה על מגרש הכדורסל הצמוד כדור שמישהו שכח. מאותו רגע ולמשך הרבה מאוד שנים - קשה עד בלתי אפשרי להפריד בין שלושתנו: המגרש, הכדור ואני.

3. סוף ספטמבר 1973, אליפות אירופה בכדורסל בספרד (ברצלונה ובדאלונה). צמוד לשידורים יחד עם אבא ורואה את הנבחרת משיגה מקום שביעי סופר-מכובד. ממש ביום האחרון של הטורניר, פורצת מלחמת יום הכיפורים. אבא מגויס, ואחרי כמה ימים נפצע קשה מאוד בקרבות ברמת הגולן. בפעם הראשונה שמרשים לי לבקר אותו בבית החולים, אני מספר לו שהצלחתי לקלוע עשר פעמים רצוף מהעונשין. לא מצאתי שום דבר יותר טוב לומר, אבל אבא מחייך ואומר "כל הכבוד, תמשיך להתאמן".

4. אחד מלילות שבת, חורף 1974. אבא לוקח אותי בפעם הראשונה למגרש הפתוח בגבת, למשחק של הפועל גבת/יגור. אהבה ממבט ראשון. וכן, היו (הרבה) ימים שמשחקי הליגה הבכירה בארץ התקיימו בשישי בערב ובמגרשים פתוחים.

5. פטור מקבלת שבת. אבא היה זה שהנהיג מדי שישי טקס קצר של קבלת שבת בחדר האוכל. הנוכחות היתה חובה, חוץ מימי שישי בהם התקיימו משחקי בית של גבת/יגור ואני קיבלתי פטור מיוחד. אם המשחק היה בגבת, הייתי רץ לתפוס מקום בפינה הדרום-מערבית, ליד העץ. אם המשחק היה ביגור, הייתי דואג לשמור לאבא מקום בהסעה.

6. ספטמבר 1974. נבחרת ישראל זוכה בזהב באליפות אסיה שמתקיימת ב...טהראן. ככל הידוע לנו, הסגל לא כולל טייסים או אנשי מוסד, אבל רבע ממנו מגיע מכוחותינו שבעמק: בעז ינאי, איתמר מרזל ושמי זסלבסקי. 85:92 על דרום קוריאה בגמר.

7. סתיו 1975. מתחיל לשחק בפעם הראשונה בצורה מסודרת. הפועל גבת קט-סל. מנכס לעצמי כבר באימון הראשון את מספר 5 (כמו האליל בוזי ינאי) ומאז לא נפרד ממנו.

8.פחות או יותר באותו זמן, רואה בפעם הראשונה בלייב את בארי לייבוביץ'. אין מספיק מילים בלכסיקון כדי לתאר. חיזר. לא קשור לשום דבר שראיתי עד אז. שנה אחר כך הוא יקלע 49 נקודות נגד טורינו ו-51 נגד ברצלונה במסגרת גביע קוראץ', וזה ייראה טבעי לגמרי.

על הדרך, בנונשלנטיות, צילום של פעם בחיים. בארי מימין

9. בוקר 12 בינואר 1976. באולם גורן/יזרעאל אמורה לארח באותו ערב גבת/יגור את מכבי ת"א, במסגרת שמינית גמר הגביע. כל העמק ואחותו מתכנן להגיע, כולל אבא. אני מתחנן כבר שבוע שייקח אותי. הוא לא מסכים. חושש שיהיה צפוף, דחוס, מסוכן, ווטאבר. בכי, צעקות, איומים, כלום לא עוזר. אבא נוסע ואני נשאר בבית הילדים. אין שידור ברדיו ועל טלוויזיה אין מה לדבר בכלל. מחכה במתח מטורף עד שאבא חוזר קרוב לחצות ומספר שניצחנו.

10. חורף 1976. קם בבוקר וקורא שמכבי הפסידה במדריד 125:78 מחפש בעוד שלושה עיתונים עד שמשתכנע שאין טעות וזו אכן התוצאה.

11. שלהי 1976. בבית קפה ירושלמי, שמקבל בדרך לא דרך סרטי משחקים מה-NBA ומקרין אותם לציבור תמורת תשלום נכבד, אני נחשף בפעם הראשונה לתופעת הטבע שנקראת ד"ר ג'יי. הכדורסל לעולם לא ייראה אותו דבר.

12. עונת 1977. שנה אחרי שהדיחה אותה מהגביע, גבת/יגור מארחת את מכבי ת"א באולם רוממה בחיפה. הפעם אבא לוקח אותי ושנינו, עם עוד 3000 מאושרים, רואים את אלילינו מדהימים שוב עם ניצחון 86:89.

13. גביע אירופה לאלופות, עונת 1977-1976. צסק"א אכלה אותה, גביע אירופה לת"א וכו'.

14. מחזור ראשון בליגת הילדים, 1978-1977. בפעם הראשונה בקריירה קולע 30 נקודות במשחק רשמי. מגיע למחרת לבית הספר כאילו הייתי מינימום בוזי בשיאו, רק כדי לגלות שלאף אחד לא אכפת.

15. יורובאסקט 1979. משחק אחרון בשלב הבתים. חייבים ניצחון כדי לעלות לבית העליון, אבל ממול ניצבת אלופת העולם האימתנית מיוגוסלביה. אף אחד לא מאמין שננצח. עד כדי כך, שאין שידור בטלוויזיה ורלף קליין שולח את עוזרו, בוב גונן, לרגל אחרי היריבות הצפויות בבית התחתון. בלית ברירה, אני צמוד לגדעון הוד ברדיו, אבל באיזשהו שלב המתח גדול מדי ואני סוגר. פותח שוב בדיוק בזמן לשמוע את תיאור סל הניצחון של מיקי. הצרחות מעירות חצי קיבוץ.

גם איתמר מרזל הגדול כאן

16. ספטמבר 1980. לובש בפעם הראשונה את מדי הקבוצה הבוגרת של הפועל רמת דוד. מרגיש כמו מינימום שחקן חמישייה בנבחרת.

17. אחרי ההתפרקות של גבת/יגור, עברתי לאהוד את יורשותיה: יגור/העמק, עפולה/יזרעאל, איתן גבת וכו'. בעונת 1980 הביאה עפולה את צ'ט נלסון, סנטר/פורוורד אדיר ולעניות דעתי הלא קובעת גם אחד השחקנים הכי חזקים פיזית שעברו פה. הוכחה? בחימום לפני משחק ראיתי אותו קולע סל מכמעט שלושת רבעי מגרש בישיבה על הפרקט. נסו בעצמכם ותבינו.

18. מרץ 1981. היום הראשון של הטיול השנתי נופל על גמר גביע אירופה לאלופות בין מכבי לת"א לסינודינה בולוניה. במשך החודש שלפני היציאה אנחנו מאיימים שלא נגיע אם לא יביאו טלוויזיה. בסוף הנהלת בית הספר נכנעת ומביאה טלוויזיה ניידת. מגיעים למכתש רמון ומגלים שהמורה האחראי שכח להביא אנטנה. בעוד רוב הכיתה מתכננת את הלינץ' במורה, אני וחבר מחפשים אצל הקיבוצים השכנים. מוצאים אחת שעובדת. 150 נערות ונערים צופים במשחק בטלוויזייה אחת של 20 אינץ'. אין לתאר.

19. ב-NBA תמיד הייתי אוהד של שחקנים, לא של קבוצות. בהתחלה זה היה רק ד"ר ג'יי, אבל ב-1980 פתאום הופיע מג'יק ג'ונסון, שכמו הדוקטור גם הוא שינה את המשחק לתמיד. גם קארים היה אליל נצחי, אז מה עושים כשהם עולים זה מול אלה לשתי סדרות גמר רצופות (1982 1983) תומכים בדוקטור, כמובן, כי איך יכול להיות שהוא יפרוש בלי טבעת? ב-1982 התבאסתי קשות, אבל התנחמתי שאם כבר להפסיד, לפחות למג'יק וקארים. ב-83' הגענו לנחלה ולגאולה.

20. עונת 1982. מבריז לערב אחד מסמינר י"א לטובת משחק חוץ של רמת דוד נגד יבנאל. קולע 46 נקודות במה שיהפוך לשיא קריירה, ולמי אכפת שזה בליגה ב'. ניצחנו, אגב.

21. עונת 1983. שנה אחרונה בנוער של גבת/יזרעאל. לקבוצה מצטרף שחקן גבוה מאוד, רזה מאוד ובעיקר מוכשר מאוד. תומר שטיינהאור. אתם עוד תשמעו עליו.

22. אותה עונה. יוסף (ברגל'ה) ברגמן, מבכירי שופטי הכדורסל בארץ באותן שנים ובכלל, היה בעל זיכרון יוצא דופן. טענו שהוא יודע בכל רגע נתון כמה עבירות וכמה נקודות יש לכל שחקן. לא ממש האמנתי לזה, עד שבמשחק בנהריה הוא שרק לעבירה לחובתי וכשעבר לידי אמר בשקט "תיזהר, זו הרביעית שלך".

23. עדיין אותה עונה, מסגרת אחרת לגמרי. המושג 'התאבדות בידי שוטר' מיוחס למי שמבקש למות, ומוציא את זה לפועל על ידי תקיפת שוטר באופן שלא משאיר לאחרון ברירה אלא להרוג את התוקף. מישהו ב'פאביליון' של ריאל מדריד החליט לאמץ את השיטה, אבל במקום שוטר חמוש בחר בארל וויליאמס עצבני. נדמה לי שברור מי יותר מסוכן. הנה זה כאן.

24. ינואר 1984. יומיים אחרי שחרור מאשפוז ממושך בתל השומר, מתייצב למשחק ליגה של רמת דוד כאילו כלום. אמא שלי משביעה את כולם שלא יאפשרו לי לשחק יותר מעשר דקות כדי שלא אתמוטט. שיחקתי בערך 30 ולא התמוטטתי.

25. עונת 1984. עפולה מארחת את מכבי תל אביב בגורן/יזרעאל. זה נגמר 120:121 לעפולה אחרי לא פחות משלוש הארכות. קרל נברסון היה בלתי עציר עם 44, אריאל פורת 23 ודורון שפע 21 וסל ניצחון חמישה מטר ממני. מגדולי המשחקים אי פעם.

26. אותה עונה, מקום אחר לגמרי. דראז'ן פטרוביץ' מתחיל עם ציבונה זאגרב במסע לכיבוש אירופה.

27. קיץ 1984. תוך כדי השירות הצבאי מצליח למצוא פה ושם לצפות באולימפיאדת לוס אנג'לס. מגלה לראשונה כמה שמות מעניינים בנבחרת ארה"ב בכדורסל: פטריק יואינג, כריס מאלין ואחד מייקל ג'ורדן.

28-30. יורובאסקט 1987 ביוון. כתבתי כאן אלף פעם על החוויה, אבל אי אפשר בלי. הנה שלושה רגעים במחיר אחד.

31. רגע אחרי תום האליפות, עומד בתור בדיוטי פרי באתונה אחרי ולדימיר טקצ'נקו. 2.20 מטר גובה, 2 מטר רוחב. בחיים לא הרגשתי כל כך קטן.

32. במטוס ארצה, יושב שורה אחת מאחורי גאליס ויאנאקיס, שטסו לישראל כדי לקחת חלק במשחק הוקרה ללו סילבר שפרש.

33. אביב 1988. פעם ראשונה בארה"ב. מגיע בדיוק בזמן לפלייאוף ה-NBA. הדוקטור כבר בפנסיה, אז אין שום התלבטויות. מג'יק וקארים כל הדרך. רואה בזמן אמת ובשעות הגיוניות את הריפיט המפורסם מול דטרויט. ג'יימס וורת'י MVP של סדרת הגמר, אליפות שישית לקארים, חמישית למג'יק. שמחה גדולה.

34. עונת 1989. יוגופלסטיקה ספליט: קוקוץ', ראדג'ה, פאביצ'ביץ', איבנוביץ', פראסוביץ', טבק, סרטנוביץ', סובין וככל הנראה הכדורסל הקבוצתי הכי יפה ששוחק באירופה אי פעם.

35. אותה עונה, גמר גביע המחזיקות ז"ל. ריאל מדריד נגד קאזרטה. דראז'ן במדריד, אוסקר שמידט בקאזרטה. 113:117 לריאל אחרי הארכה. דראז'ן עם 62, אוסקר עם 44 'בלבד'. לא היה, וספק אם יהיה דו קרב גאנרים שכזה.

36. שחקן נוער, אחרי הפסד במשחק צמוד, אי שם בארץ בתחילת שנות ה-90': "הפסדנו בגלל השופטים!". המאמן שלו: "רק אנחנו אשמים. הבאנו את עצמנו למצב ששריקה אחת קבעה". איזה מאמן יגיד משהו כזה חוץ מדייויד בלאט?

37. אביב 1991. ג'ורדן והבולס אלופים, ולא בפעם האחרונה.

38. קיץ 1991. ציקי ענבר, קצין הספורט המיתולוגי של בסיס רמת דוד, מזמין אותי ליום מילואים במסגרת יום ספורט יחידתי, ומייעד לי תפקיד של שופט בטורניר הכדורסל. בסיום היום, אני מרגיש שעליתי על משהו, ומחליט להירשם לקורס שופטים. ייקח עוד שנה, אבל יקרה.

39. אביב 1992. מסייע כמאמן-שחקן להפועל מגדל העמק להעפיל לראשונה בתולדותיה לליגה ב', ופורש בשיא לטובת השיפוט.

40. ברצלונה 1992. הדרים טים. אשרינו שזכינו.

41. לא הרבה אחרי המשחקים האולימפיים, מביא אותי משה זמוש ל"צעד וחצי" הגל"צית על תקן שדרנו בצפון, במקום קיטו הנדלר האגדי שיצא לשליחות בחו"ל. זוכה לשלב שתיים מהאהבות הגדולות בחיים: כדורסל ורדיו.

42. עונת 1993. הגליל והדובדבנים.

43. גמר פיינל פור המכללות 1993. מישיגן נגד נורת' קרולינה. נשאר ער כל הלילה לעודד את הפאב-פייב של מישיגן, ולכן אך הגיוני שהם מפסידים עם אותו פסק זמן מהגיהנום של כריס וובר.

44. יוני 1993. דראז'ן נהרג בתאונת דרכים בגרמניה. עוד לא בן 28 ובשיא הפריצה ב-NBA. איזה אובדן.

45. גמר ה-NBA 1994. המון חברים בניו יורק בטירוף הניקס, שכמובן מצליחים להפסיד ליוסטון בשבעה משחקים.

46. מאי 1995. רג'י מילר קולע שמונה נקודות בתשע שניות בגארדן. גם בצפייה המאה זה לא נראה הגיוני.

47. גמר ה-NBA 1995. יוסטון גומרת את אורלנדו בסוויפ, אבל אני מחליט רשמית וסופית שאני אוהד שאקיל.

48. "אני רואה אותך נכנס לאולם, ואני יודע שבין אם ננצח ובין אם נפסיד - זה יהיה בגלל כדורסל נטו. שום דבר אחר". אולי המחמאה הגדולה ביותר שקיבלתי כשופט. תודה, אשר חגי.

49. סידני 2000. "דאנק המוות" של וינס קארטר על פרדריק וייס הצרפתי. יאאאא אולוהיייים.

50. השושלת של שאק, קובי והחברים. בכלל, שאק בשיאו.

51. האליפות של דירק נוביצקי והמאבריקס ב-2011.

52. סטף קרי, כי באמת שאין דברים כאלה. מהעונה הראשונה, דרך האליפויות ועד חצי המר והגמר בפאריס.

53. נבחרות העתודה בצמרת האירופית. הבוגרת ממשיכה להעפיל ליורובאסקט על בסיס כמעט קבוע.

54. כל דבר שקשור לניקולה יוקיץ', כולל הסוסים.

55. ההבנה שמספיק לגמרי לקום למחצית השנייה של משחקי פלייאוף ב-NBA.

56. ילד בשכונה, שאבא שלו קורא לו הביתה לשחק במחשב, והוא עונה: "לא רוצה מחשב. רוצה כדורסל!". אולי עוד יש תקווה.

ולמרות שלא מדובר בדירוג, אי אפשר בלי חמשת הגדולים, בסדר עולה:

57. נס ז'לגיריס: ניהלתי את המזכירות באותו משחק. לראות את זה קורה מגובה המגרש - במיוחד את דמעות ההתרגשות וההקלה על הספסל הצהוב - וואו.

58. ספטמבר 1981. יום בהיר אחד (בכל זאת – ספטמבר), בישרו מדורי הספורט שד"ר ג'יי מגיע לארץ בראש קבוצת כוכבים למשחק ראווה. ארבע שניות מאוחר יותר, כבר הייתי מחוץ למשרד הכרטיסים. ביום המשחק, חיכיתי שעה וחצי ליד כניסת השחקנים רק כדי לתת לו היי-פייב ובאותה הזדמנות גם למוזס מאלון. חד משמעית אחד הימים המאושרים אי פעם.

59. מוקדמות אליפות העולם 1986, משחק מכריע ביד אליהו נגד צ'כוסלובקיה. מי שמנצחת, עולה. יושב בדיוק מול הפינה ממנה קולע מיקי (אלא מי) את סל הניצחון. הפעם היחידה בחיים שחזרתי ממשחק בלי קול, אבל ממש בלי קול.

60. יורובאסקט 79'. לא היו, וכנראה לא יהיו נבחרת כזו והישג כזה.

61. גבת/יגור זוכה בגביע המדינה .1976 כאילו, דה.

רק שנהיה בריאים, שיהיו לכולנו עוד כמה וכמה ימי הולדת, שיהיה פה קצת יותר שקט ובעיקר שכל החטופות והחטופים יחזרו כבר הביתה.