אני חושב שאין ברירה אלא להודות. הכדורסל האיטלקי שלי שוכב על הפרצוף וכל אירופה חובטת בו בהנאה גדולה.

לא משהו חדש, לא משהו שאני לא יודע, אבל גם לא משהו שיגרום לי לאוהב פחות את המקום, הערים, המראות, התחושות, הזיכרונות וההנאות. אבל לגעת במה שצריך לגעת – אגע.

אז ככה:

קאזאן נותנים 30 הפרש לסיינה, מובילת הליגה האיטלקית, במשחק הראשון של רבע גמר יול"ב.

רומא חוטפת 43 הפרש בויטוריה נוטלת פלאניניץ' וראקוצ'ביץ'.

וידי ויצ'י בולוניה, מקום שני באיטליה, מובסת ב-32 הפרש בג'ירונה ביורוקאפ.

ועמירם טאובר מזכיר לי גם את סקאבוליני פזארו, שקיבלה
50 הפרש כאן ממכבי ת"א לפני כמה שנים.

קלימאמיו בולוניה חוטפת 27 הפרש נגד אולימפיאקוס ביוון ו-21 הפרש בבית נגד דינמו מוסקבה.

סקיפר בולוניה חוטפת 44 הפרש בנוקיה נגד מכבי ת"א בגמר היורוליג.

טרוויזו-שלנו שומרת על מצב סביר, אין לה נפילות דרסטיות כאלה. לכן היא שלנו, אגב.

ובטח יש עוד מקרים מהסוג הזה, שלא טרחתי לשמור ולהניח בקלסר.

פתאום אני מוצא זרים כמו אנתוני גרונדי, רון סליי, ג'ייסון וולס, סטבין סמית' ואלווין יאנג משחקים בליגה האיטלקית. הלו, זה לא זרים שלנו? ממתי ישראל מייצאת זרים לליגה האיטלקית? פעם, מזמן, הזרים של מכבי ת"א היו כאלה ששלפה מהליגה האיטלקית, וגם לא מקבוצות צמרת. לי ג'ונסון, קווין מגי, פרנק בריקובסקי, מייק מיצ'ל – כולם הגיעו מקבוצות בינוניות באיטליה. קני בארלו בא מקבוצה גדולה שם. אבל שקבוצות איטלקיות יחתימו שחקנים ששיחקו בליגה כמו שלנו? זה תהליך שהחל רק בשנים האחרונות.

היציעים לא מלאים, זה ידוע. גם ההישגים הגדולים של דייויד בלאט, מסתבר, לא עד כדי כך גדולים, כשמתחילים להבין מי מה מו, אבל בכל זאת: אליפות וגביע באיטליה תמיד ייחשבו הישג גדול. זו עדיין אחת הליגות היותר טובות באירופה, למרות החולשה של הנציגות שלהן במסגרות האירופיות.

זה המצב. אתמהה ממושכות והנה הפתעה: אבין גם אבין זאת.

אבל לא אשבר. אולי עוד יבואו ימים טובים יותר.