ותיקה ובכירה, נעלה ומעולה, וגם קשישה וישישה, זאת לא נוכל להסתיר. לימור מזרחי היא סמל בכדורסל הנשים. וכדורסל הנשים – מהו בלי לימור מזרחי? לא הרבה, גם אם לאט-לאט ובהתמדה לימור איבדה מהאחיזה הכמעט-מוחלטת שהיתה לה בענף. היום יש כבר לירון כהן, ליעד סואץ-קרני, שי דורון. לא עוד רק לימור, לימור, לימור בכל מקום ובכל זמן.

מפליא שהיא עדיין משחקת. שחקניות בגילה (ילידת 1970) כבר מזמן לא בעניין. פרשו לעשות לביתן, מה שנקרא, או סתם להתפנות לעניינים פעוטים כמו לעשות פעוטים, למשל. אבל לימור כל כך אוהבת כדורסל, כנראה, שכל דבר אחר יכול לחכות, כולל הכל.

ובכל זאת, יגיע יום והיא תאמר שלום ותרד מהמגרש בפעם האחרונה. ואז, מה נזכור אז? את הצ'אקות שיוצאות במין דחיפה מאזור החזה, את הטווח המדהים, את הסלאלומים לתוך הסל, את אחוזי העונשין הנהדרים בדרך כלל, את הכדרור הפנטסטי והשליטה המצוינת בכדור.

וכמובן את הרזומה. מימי מרילנד הרחוקים, דרך גביע המדינה עם בני יהודה, עונות מצוינות ברמלה, רמת חן, רמת השרון, גדיניה בפולין (אליפות והפסד בגמר היורוליג), תקופה בארצות הברית באחת הליגות הנחשבות אם כי לא הבכירה מכולן, וגם תקופה קרירה-חמימה לצד הגייזרים ברייקיאוויק מאיסלנד. ואללה, כן, לימור מזרחי שיחקה באיסלנד. תגידי: איך ביורק, איך? ואם לא היא, ביון סטפאנסון יצא לך להיתקל?

היו עוד תחנות, כמובן, חייבות להיות בקריירה שמתפרשת על פני הרבה שנים. נירוסופט כרמיאל הזכורה לטוב (לטוב, כי מזרחי אמרה פעם שהיא כל כך נהנית שם שהיתה רוצה לשחק הרבה-הרבה שנים במקום), וגם בני הרצליה, למשל. בסך הכל, יש לה ארבע אליפויות וארבעה גביעים, והיא בטח מהיותר גדולות שהוציא מעצמו כדורסל הנשים כאן. אהה, והנבחרת, כן. המון שנים מוצלחות ויפות בנבחרת. המון.

שגרירה גדולה של כדורסל הנשים וגם לוחמת בדרכים למענו מכל הבחינות ובעיקר נגד קיפוח מצד התקשורת לאורך השנים. וגם מרואיינת חביבה, יש לומר. יודעת דרך ארץ, אבל לעיתים, עת שורה עליה הרוח, תדע גם להפגיז פה ושם ולשחרר גם כמה (גיא) פנינים. נעריכה ונכבדה על כל זאת.