האיש מגלם בתוכו, בשמו ובגופו, את אחד הסיפורים הגדולים ביותר בתולדות הכדורסל הישראלי. הוא עבד בהפועל ת"א, בהפועל גבעתיים ובאליצור רמלה, ככל הזכור וככל הידוע, אבל יותר מכל ייזכר כמי שהוביל את מכבי ת"א בעונה שבה איבדה בסופו של דבר את האליפות אחרי 23 זכיות רצופות. למען הצדק ההיסטורי יש לומר, שלא אדלר נכח על הקווים בזמן סדרות הפלייאוף וכשהפועל גליל עליון ניצחה את מכבי והדיחה אותה מהתואר אלא מי שהיה עוזרו, אלי קנטי.

אדלר לא היה שם, כי הוא פוטר עוד קודם לכן. ברמה העקרונית, לפחות, הוא יכול לטעון גם היום שאם היו משאירים אותו בתפקיד מכבי ת"א לא היתה מאבדת את התואר, אבל העסק היה כל כך ביש באותו זמן, שאף אחד לא לקח סיכון. אדלר הלך.

כה נעים הליכות היה האיש, המשמש ביומיום גם כאביו של דודי, בחור מלא חן שהרביץ כמה וכמה עונות בליגת העל ושיחק גם במכללות. כה נעים היה אדלר-האב. בדיבורו, בנועם הליכותיו, באדיבותו. לימים נודע, כי היה גם איש פרקטי מאוד. ידע אל מי לגשת ואיך להשיג מה שצריך. ידע מה לומר. יש אומרים כי היה מהמאמנים הפוליטיקאים האלה, יו נואו, וכך גם השיג את משרת המאמן הראשי שנה אחת לאחר ששימש כעוזרו של צביקה שרף במכבי.

במשך תקופה ארוכה שימש מפלט מסוים עבור נשיא הסיפרה, שעה שזה שימש כריפורטר צעיר וסיקר את מכבי ת"א. אדלר היה אז, כאמור, עוזר מאמן מכבי ת"א ובאותו זמן נרקח הסכסוך הגדול בין הנשיא הצעיר לבין מאמננו. בלית ברירה, היה עוזר המאמן מצוטט בעיתון הרבה יותר מאשר המאמן עצמו באותם ימים.

ועוד על מעלליו תוכלו לקרוא בפרק הנרחב "עשור לנפילתה" שהפך בינתיים לעשור וחצי לנפילתה. פרק רחב ומקיף עד מאוד ועד בלי די ועד אין קץ בספר 'מסביב לכדור', המתאר את עונת הנפילה ההיא של מכבי ת"א ב-1992/93.

לימים חזר אדלר בתשובה, עבר לעסקי המסעדות וניהל מסעדה כשרה בפתח-תקווה, הלוא היא עיר האורות המקומית. אחר כך שלח ידו גם בענייני ציוד ספורט. כשכיפה גדולה עוטה את ראשו סביר להניח שהוא עדיין מאמין, שעם קצת יותר מזל, ואלמלא היה נפצע גיא גודס, ואם לא היה מתחרבש העסק עם ווינפרד קינג ודייויד אנקראם, יכול היה לקחת אליפות כמו גדול ומי יודע – אולי אפילו להישאר בכדורסל עד עצם היום הזה.