אם תשאלו את אוהדי הכדורסל בעפולה רבתי, ובעמק יזרעאל כולו, מה אומר להם השם אריאל פורת, סביר להניח שהתשובה הנפוצה ביותר תהיה "סמל". ובצדק גמור, יש לומר, שכן שחקנים רבים לבשו את מדיה של הקבוצה בגלגוליה השונים במהלך השנים, אולם רק בודדים מהם זכו למעמד ולאהדה כמו "אל-אל אריאל".

שתי סיבות עיקריות היו לכך. ראשית, הוא פשוט היה שחקן מצוין. גארד-פורוורד בעל קליעה טובה מאוד מכל הטווחים, יכולת חדירה לסל ואחוזים מצוינים מהקו. יעידו על כך 3,066 הנקודות שצלף במדי הקבוצה, הממקמות אותו בבדידות מזהרת בטבלת קלעיה בכל הזמנים, הרחק לפני צ'ט נלסון ובעז ינאי, האגדיים בפני עצמם. גם יכולת מסירה היתה לו, גם לחימה בהגנה. בקיצור, שחקן-שחקן. אבל מעבר לכך, עמדה לזכותו העובדה שהוא היה, כמו שאוהבים לקרוא לזה, "תוצרת בית" - בן המקום, שצמח והתפתח בו עד שהפך לשחקן לגיטימי ומעלה.

12 עונות תמימות הוא עשה בליגה הבכירה, 10 מתוכן בעפולה. בצעירותו עזב לעונה אחת, במהלכה שיחק בהפועל ירושלים, ולקראת סוף שנות ה-80', לאחר שירדה העלטה על הפועל עפולה, נדד קילומטרים ספורים מערבה, להפועל גבת, בשורותיה עשה את עונתו האחרונה בליגה. זהו. כל השאר - בבירת העמק. אז אולי אין צורך להגזים ולומר שעפולה היתה הוא, אבל הוא בהחלט היה עפולה.

לאחר שפרש, התרכז בעידודו ובקידומו של דור ההמשך. כולם מכירים את בנו, גור, בעצמו כבר שחקן עם ותק של כעשור בליגה הבכירה. קצת פחות אנשים מודעים לכך שגם שתי בנותיו של אריאל, שירי (כבר מספר שנים בהפועל פתח תקווה) ומור, בילו חלק משמעותי מחייהם עם כדור כתום בידן.

אריאל פורת הוא אחד מאותם רבים וטובים, תרתי משמע, שסיימו קריירה מכובדת מבלי לזכות בתואר רשמי. צר לנו על כך, אולם בה בעת, אנו סמוכים ובטוחים כי הנצחתו כבעל ערך בכדורסלע-האתר, מהווה פיצוי הולם וראוי עבורו.

(נכתב בידי שחר הרמלין)