"הטורקי", קראנו לו במשובה לאורך כל השנים על שום מוצאו הייחודי ויוצא הדופן בין מאמני ישראל. וזאת לדעת: קנטי דובר טורקית שוטפת ואחותו, לפחות נכון לעשור הקודם, היתה בעלת טור מכובד באחד העיתונים הגדולים במדינת התרבוש. הריש המתגלגלת ודיבורו המתנגן מסגירים מיד את מוצאו, אם כי נתקשה להבחין אם הוא יוצא איזמיר או אנקרה דווקא.

איש חביב עד מאוד הוא קנטי זה. בדחן גדול, ישיר, הוגן ומנוסה. נשלף לפתע אל מרכז הבמה ומונה כמאמן הפועל גליל עליון, אחרי תקופה של כמה שנים שקטות בהן ישב בחוץ, או אימן את הנוער של מכבי ת"א. עוד קודם בנה לעצמו קריירה ארוכה בכל מיני מקומות כמו בית"ר ת"א, עירוני רמת גן, בני-הרצליה, הפועל חולון וכאלה.

אימן גם בנבחרות ישראל בתפקידים שונים. מאמן ראשי בקדטים, למשל, או עוזרו של פיני גרשון בנבחרת העתודה. כל זה, מה לעשות, בוטנים לעומת הסיפור העיקרי בקריירה שלו.

קנטי תמיד ייזכר כמי שאיבד למכבי ת"א את האליפות אחרי 23 שנות זכייה רצופות בעונת 1992/93. אז, למי ששכח או לא ידע, הפך למאמן ראשי לאחר שיעקב אדלר פוטר, ולא הצליח לאחות את הקרעים, להדביק את השברים, לחבר את הפירורים או כל ים אחר שתוכלו להעלות על דעת.

אז עכשיו, משום מקום, הוא מאמן פתאום את גליל עליון במינוי שהפתיע רבים. אם כי, בואו לא נשכח, מלה של עודד קטש אצל חיים אוחיון שווה הרבה והוא היה זה שהמליץ על מאמנו מנערות כמתאים ביותר. המליץ, ומכל שאר המועמדים יצא המיץ.

נבר סיי נבר, אומרים אנשים. וקנטי מדגים זאת היטב: יום אחד ישב חסר סיכוי בחושך, ולמחרת הפך מואר לגמרי. אוקיי, לא כמו דורון שפר, אבל בכל זאת – האיש כבר אינו מתנהל בחסות העלטה. היי, קבלו עדכון: הוא כן.