חואן אנטוניו סן אפיפניו - תותחן נאמן
תאריך לידה: 12/06/1959


אי-אז בימים, כשקשישים כמו ווילי סימס היו צעירים ושיחקו במכבי ת"א, יצא לי להיות במשחק של מכבי ת"א בברצלונה. לא סתם השתמשתי בסימס כדוגמה לקשיש. הוא היה זה שעלה לחסום זריקה שמנעה מברצלונה לנצח את המשחק, ונתנה ניצחון חוץ למכבי ת"א במקום שקשה לנצח בו בדרך-כלל. הנחסם היה חואן אנטוניו סן אפיפניו רואיז. זה היה שמו. רובם האנשים מכירים אותו עד היום כאפי. עם פא מודגשת, כן?


היה משהו מאוד אצילי בסן אפיפניו על המגרש. סמול פורוורד שקיבל כבוד מבלי לבקש. את כל הקריירה שלו הוא עשה בברצלונה. ידעת שכדי לעבור את ברצלונה באיזשהו שלב או מפעל, צריך לעבור בדרך גם אותו. אף פעם זה לא היה קל, אם כי דברים עבדו גם הפוך: ברוב שנותיו דבקה בו סטיגמת הלוזר, כי ברצלונה נכשלה בקטע האירופי ואף פעם לא זכתה במסגרת האירופית הבכירה.


לוזר? ככה קוראים למי שלא זוכה בגביע אירופה לאלופות, היורוליג של היום. גם ג'מצ'י לא זכה, גם גאליס. זה רודף אותם עד היום. שלוש פעמים הוא היה שם עם ברצלונה, שלוש פעמים הפסיד. עם רמה אחת מתחת, גביע אירופה למחזיקות גביע, הוא הסתדר וזכה פעמיים בתואר היבשתי. גם קוראץ' אחד היה לו. ושבע אליפויות ועשרה גביעים בספרד וכל מיני מדליות פה ושם עם הנבחרת הספרדית. והיו לו - ויש לו עד היום – יותר הופעות מכל אחד אחר בנבחרת הספרדית (239 לעומת השיאן הישראלי, דורון ג'מצ'י, עם 191). אני גם די משוכנע שאם נחפש באלבום גזירי העיתונים שהכינו לו הוריו נמצא גם את הכותרת של ל'אקיפ, שבחר בו בזמנו לכדורסלן הטוב ביותר באירופה בשנות השמונים.


18 עונות הוא שיחק בברצלונה. אם היה משחק במכבי ת"א היו לו ודאי יותר תארים מקומיים, אבל בספרד אין ולא היתה דומיננטיות מוחלטת של קבוצה אחת. לקח זמן להעיף את ריאל מדריד הצידה. כל אליפות של ברצלונה היא גם פחות אליפות לריאל מדריד. ככה מסתכלים על זה שם. לכן אולי שבע אליפויות נשמעות כמו הישג סביר ולא יותר, אבל במציאות של סוף השבעים ושנות השמונים, עוד לפני כל המלאגה והטאו ויטוריה, זה היה הישג גדול. נאצ'ו סולוסבאל, אאודי נוריס, אנדרס חימנס, סיביליו, חואן דה לה קרוז ואחרים היו שם כדי לעזור, אבל ברצלונה היתה סן-אפיפניו לפני כל אחד אחר.


כמו כל סיפור אגדות, אפי נדחה על ידי מועדון אחד במקום בו נולד וגדל (סראגוסה), והגיע לברצלונה. למעשה, הרבה בזכות אחיו הגדול שהוחתם במועדון והתעקש שהאח הצעיר יתלווה אליו.


אני זוכר מאפי בעיקר שתי תנועות: הג'אמפ-שוט הקטלני עשה לעצמו כנפיים לא רק בקטלוניה אלא באירופה כולה. זו היתה קליעת ניתור גבוהה, מדוייקת, מסוגננת. אפי זרק כמו שאמורים לזרוק. היה כמעט בלתי אפשרי לחסום זריקה כזו. כשסימס חסם לו את הזריקה האחרונה במשחק ההוא בברצלונה הוא דיבר על מעורבות רגעית של אלוהים, שעזר לו להמריא מספיק גבוה כדי לחסום את אפי. עד כדי כך זה נחשב בלתי אפשרי.


הפוזיציה השנייה באה מקו העונשין. יחד עם השופטים, הרספקט והכבוד, אפי עמד שם, נניח, פעמיים יותר בממוצע למשחק מאשר היה ראוי באמת. כל אחד והסגנון שלו על הקו, אבל סן אפיפניו תמיד הודגשה החפירה. הוא היה תוקע את כף רגל ימין על הקו ומשפשף את הפרקט, כאילו ניסה ליצור איזשהו בור בחול על שפת הים, כדי לעמוד יציב. ואז הוא זרק. וגם קלע, חשבתם שלא?


תספורתו תמיד היתה מוקפדת ומדויקת. התלבושת ההדוקה יחסית של שנות השמונים והדרביים המתוחות כמעט עד לברך עשו לו חסד. אני מתאר לעצמי את הספרדי ההדור הזה בתלבושות הרחבות והנמרחות והנשפכות של היום, ולא מצליח לתאר דמות כל כך נאה בתוך שקים שקוראים להם מכנסיים. במסגרת סודות מחדר ההלבשה אגלה לכם, שאנגלית הוא ממש לא יודע. אבל ממש. בקושי הצליח לחבר שני משפטים. פלא שלא דיבר על NBA וכאלה כמו כל הנבארואים של היום? הוא לא ידע אנגלית, הוא לא ידע. אז ישב בבית, בברצלונה, אימפריה לכל דבר ועניין.


קשה להאמין שעברו כבר 16 שנים מאז פרש סן אפיפניו. ההופעה האחרונה שלו היתה, כמו שצריך, משחק אליפות עם ברצלונה ב-1995. הפעם האחרונה שיצא לי לשמוע או לראות אותו היתה ב-2007 כפרשן טלוויזיה בתחנה ספרדית. והאמת? לוזר, ווינר, הכל שטויות. אני ממש מתגעגע לשחקן הזה.

 
 
 
 
Powered By Art-Up