אכן כי כן, היה אומר על זה ודאי ד. דבורין, זמנים היו אחרים פעם. חביבים היו נבחרים בדרכים אחרות ולא על פי מרוץ שנתי וממושך עד מאוד ועד בלי די ועד אין קץ, שכל פיפס בו מתועד. פעם, מספיק ששחקן מסוים ידע לנפנף בשפמו אל מול פנינו ותוך כדי זה ללכת באוויר ולסיים בדאנק, כדי להעמידו גבוה מעל אחרים בראשי סדרי העדיפויות.

עברו הזמנים האלה.

היום אנחנו יושבים להם בתוך הנשמה, עוקבים אחריהם, צוברים להם נקודות, בודקים אותם תחת זכוכית מגדלת, אם כי נעשינו עם הזמן יותר מדי טכניים ורובוטים ושכחנו את הפרטים החשובים באמת. למשל, ג'ייסון וויליאמס הלז, היש לו שפם אם לאו? לא ברור, למען האמת. חותמת זקנקן כלשהי על פניו, זה כן, אבל שפם? אתמהה.

קשה לומר על ג'ייסון וויליאמס שהוא שחקן מענג. הוא שחקן מצוין, אבל לא מענג. יש אלגנטיים ממנו, חכמים ממנו, מהוקצעים ממנו, אבל הוא חופר את דרכו סל, עובד קשה הגנה-התקפה, נראה כאחרון הפועלים. ראשו מגולח באופן מרושל, הוא משחיל את הקליעה מבחוץ גם אם סגנון הזריקה לא אטרקטיבי במיוחד ומעבר לכל הוא לא מרבה לחייך על המגרש. וזה נאה.

כי כשהוא מחייך, הוא די מכוער, יש לומר. וגם זה נאה, אגב. הכיעור המלבב הזה. גם הרווח שבין שיניו, שמסעיר מאוד את לבנו, אגב, מוסיף ודאי למראה הקשה לצפייה. אכן כי כן, היה חוזר ד. דבורין ומפריע את מנוחתנו, רק צהלות שמחה של קלי מקארתי עשויות להגיע לאותן רמות כיעור מלבב כשל וויליאמס בעודו מבסוט מהחיים.

יותר מכל אחד אחר שהצלחנו להעלות באוב, ג'ייסון וויליאמס הוא הכי קרוב במובנים מסוימים לשריף האלמותי והמופתי כאחד, דייויד ת'רדקיל המיתולוגי ועטור הצלקת. נודה ולא נבוש, נודה ולא נכחיש, נודה ונאשר: אם היתה סיבה אחת רשמית שהביאה את נשיאות הסיפרה לבחור בו כחביב ולא באחר, הנה היא: הוא פשוט מזכיר לנו פה ושם את השריף. בתנועה מסוימת, בסגנון, בסוגי התפקוד.

ומאחר שהשריף מכובד מאוד הינו, ומאחר שכנראה כל עשור צריך איזה שריף משלו, הוחלט לבחור בוויליאמס. שהרוויח פעמיים, כן? גם נבחר כחביב וגם הוחתם במכבי ת"א תמורת שכר משמעותי בהרבה משהיה לו.

יום הולדת שמח, חביב.