שלוש שנים לפחות אני רוצה לכתוב את האייטמון הזה ולא מצאתי נחת, שאר רוח, חשק, שלווה, או לחילופין עקצוץ שיוביל אותי לזה.

סטיב סטריינג' מת בפברואר 2015. גיליתי את זה באקראי מתישהו ב-2017, ככל הזכור. ומאז פעם בחודשיים בערך אני שואל את עצמי מה קורה עם אייטמון לזכרו, שיכניס אותו לכדורסלע לנצח נצחים (או עד שייגמר הכסף לשלם על אחסון האתר על השרת).

למעשה, כדי לקבל פוש נוסף אני מקשיב עכשיו ל-Damned don’t cry בפעם הרביעית ברציפות, וקורע את הרמקולים בחדר העבודה הנשיאותי. מסכנים השכנים, מאושר אני.

אהבתי את השיר הזה כל כך. אהבתי את ויסאז' כל כך. סטיב סטריינג' היה הסולן שלה. הוא היה מחלוצי הכל-דבר-שזז באנגליה בסוף השבעים, תחילת השמונים: ניו ווייב, סינת'-פופ, מועדוני הלילה ותנועת הניו-רומנטיק שהתבססה בלונדון ובירמינגהאם. מלים גדולות, כן.

אנחה גדולה עלתה בזה הרגע כל הדרך מהחזה עד שפרצה מן הלוע.

מזדקנים, לא נכחיש זאת.

לא אשכח את מסיבת יום שישי אצל החבר הטוב שלי, נחום, ברחוב ארלוזורוב בפתח תקוה, עיר האורות של המזרח התיכון, בגיל 13. רקדנו אז בסלון לצלילי ולמראות קליפים של MTV ועל המסך הופיע פתאום Fade to Grey, פיסת מוזיקה שתהיה, ככל הנראה, בטופ 10 הפרטי שלי בכל מה שקשור לדירוגי המוזיקה האלקטרונית. רגע מכונן של ממש.

הקליפ השונה והייחודי, הצבעוני (תחילת עידן הצבע בטלוויזיה כאן), הצמיד אותך למסך בעודך רוקד או מנסה לרקוד. זמרת הליווי עם השורה-לחישה הבלתי נשכחת בצרפתית גרמה לזה להישמע חושני ומסתורי עוד יותר. בכלל, השילוב בין צרפתית לאנגלית עם כל האלמנטים האלקטרוניים תחת קורת גג אחת הפכה את השיר לכזה שלא ניתן להתעלם ממנו. ככל הזכור לי, לא ראינו קליפ דומה לזה עד אז והשנה היא, יש להניח, 1981.

סטיב סטריינג' היה על הקולות ואת הקטע בצרפתית שרה בריג'יט ארן, החברה הבלגית של ראסטי איגן, אחד הנגנים בלהקה.

סטריינג' הוא למעשה סטיבן ג'ון הרינגטון, וולשי שהדביק לעצמו שם במה מיוחד והיה מהדמויות הבולטות והמשפיעות בתקופה ההיא על זרם המוזיקה המסוים שהתפתח (ועל התלבושות, התסרוקות, האיפור, הריקוד ועוד כהנה וכשמה). פעיל מאוד בחיי הלילה ובמועדונים בולטים בסוהו ובקובנט גארדן היה האיש, ונטו לייחס לו דומיננטיות רבה לגבי הנהגת קודים של מותר ואסור בכל הקשור לכניסה למועדוני הלילה באותה תקופה.

ויסאז' הוקמה לא לפני מעורבות ומעורבבות של סטריינג' במוזיקאים שחיו סביב הפאנק באותו זמן. כשהגיע הזמן הנכון, איפשהו ב-1979, הוא חבר לשמות בולטים כמו מידג' יור ואחרים והלהקה נעמדה על הרגליים. כעבור שנה סטריינג' הופיע בקליפ המדובר והייחודי נכון לאותו זמן של דייויד בואי, Ashes to ashes, ונתן עוד דחיפה ואות לרומנטיקה החדשה להשתלט על הכל.

הסיפור של ויסאז' החזיק 6 שנים בערך לפני שהעסק התפרק. Fade to grey היה למעשה הסינגל השני שהוציאו (הראשון היה Tar), וגם המצליח ביותר: טופ 10 בבריטניה, מקום ראשון בשוויץ וגרמניה, ונדמה לי, על אף שאינני אביב לביא, שקל היה להבין כבר אז שלא יוכלו להאפיל על עוצמתו וייחודו של השיר הזה אף פעם.

אחר כך הגיעו לא לפי הסדר הזה - Mind of toy, In the year 2525 , Night Train וגם השיר ששמעתי ארבע פעמים ברציפות בתחילת האייטמון שזה עתה מלאו לו, אגב, 440 גרם. מבין האחרים הרשו לי להמליץ על The Anvil, שמזכיר בכמה מהאלמנטים שבו את אולטראווקס הודות להשפעות של חברי ויסאז' ואולטראווקס, מידג' יור ובילי קיורי, מן הסתם.

לא אדם ממוצע היה האיש. ביסקסואל, חובב הרואין, עבר התמוטטות עצבים והרבה אחרי שנות השיא, אי אז סמוך לשנת 2000, אף נתפס גונב בובות טלטאביז עבור האחיין שלו. התקשורת לא חסה לרגע והסיפור על האמן הווירטואוז שנפל התפרסם בכל רחבי הממלכה.

בגיל 55, בעודו נמצא בשארם-א-שייח' המוכר בסביבותינו, חווה סטריינג' התקף לב ומת כעבור זמן קצר בבית חולים מצרי. בוי ג'ורג' והאחים מרטין וגארי קמפ משפנדאו באלט היו בין נושאי ארון הקבורה בהלוויה המפוארת, ולימים הונחה מצבה מושקעת בצורת לב על קברו של האיש שאהבתי את קולו, הלהקה שלו והחזון שלו בתחום, והוא כלל לא ידע.

לא יודע מה אתכם, ומה חשוב לכם יותר עכשיו מאשר לשמוע משהו של ויסאז'. אני עומד להקשיב עכשיו בפעם החמישית ל-Damned don’t cry, הלהיט הבינלאומי האחרון למעשה של ויסאז' ב-1982, שהגיע למקום ה-11 במצעד הבריטי. סוף-סוף, כל כך הרבה שנים אחרי, יצא לי משפט בנוסח שוש עטרי.