מה היה לנו השבוע?

יוגב אוחיון מסדר לאדומים עוד סיבוב ביורוקאפ. כמעט בטוח. לגמרי, 90%, אולי אפילו ממקום ראשון. בהנחה כמובן שהרגע לא הרסתי להם את העונה לאדומים, אני והפה הגדול שלי.
סיכוי לא בכלל אגב לקבל כאן למפגש חסר תקדים את מאמננו הגולה במלחה-האולם.

נחמד. משחקים יפה הירושלמים, כשבא להם כמובן. פעם זה, פעם ההוא, אבל יש עומק (ורוחב, בעיקר של האנטר) ויש את צמד היו-יו, יוגב את יובל. שני אלה מוכיחים שוב, כרגיל, כי ישראלים מביאים קהל למגרשים יותר מכל זר חולף כזה וגם אחר.

נעבור רגע מהרי ירושלים הבירה צפונה להרי הגלבוע. טען כאן סר.ש המכובד כי הוא-הוא ולא אחר ניחס את הג"ג בהללו את פארגו, שמאז כמובן לא פוגע בכלום חוץ מאשר בלחץ הדם של עמית גל.

אז סורי סר, הפעם זה אני.

אני הודעתי שהשידוך עם מקל לא טוב, לא לא ולא קבל עם וסיפרה. עכשיו תאמרו, ובצדק, כי אין זה ניחוס אלא נבואת זעם. אז אענה לכם: כשאתה מתעסק עם הקבוצה האהודה עליך אתה מנחס. לכאן או לכאן. דיונים בסגל של קבוצה מצליחה, כמו ג"ג של לפני חודשיים, שום דבר טוב לא יצא מזה.

הערת ביניים וניסיון נואש לניחוס הפוך – היידה גוני-שלנו נסיך העמק, מטנף ומסריח את המגרש לאחרונה, השם ישמור.

נמשיך באמונות טפלות? בטח.

מכבי ת"א במצב לא טוב. המשחק מול סיינה בבית הוא מכה גדולה, ואם זה יגיע לרגע האחרון מול המירי מסינה, לקרב על הפרשים, זה ייגמר בבכי. כה אמרתי בעניין הזה. ומן הסתם ניפגש בפיינל פור.

הלאה.

מעבר לים קצת: נחשו מי הרס לקווין דוראנט הנפלא, מדהים מאממם מאואאבת בו, את רצף ה-25 נקודות למשחק שלו? סן אנטוניו, נו מה. ובמיוחד גג אחד של הארגנטינאי המטורף. כל כך צפוי. טוב שלא ירק עליו גם איזה זנב של עטלף.

קובי בראיינט ממשיך בדרך להפוך לא רק לשחקן הקלאץ' הגדול בכל הזמנים, אלא בכלל לשחקן הכי טוב, כולל ג'ורדן וכולם (בלי לארי בירד כמובן, הוא לא נספר בשטויות האלה).

באותו עניין בערך, אם בשנים קודמות האהדה לקבוצות שמעבר לים התבססה על השחקנים האהובים עליך (אלא אם במקרה נולדת בדאונטאון אינדיאנפוליס) נניח ג'ורדן, מג'יק בארקלי, או
שאק, אזי בדור הזה דומני על אף שאינני, כי המרכיב המרכזי הוא את מי אתה פחות שונא.

אוהדי הלייקרס הם בבסיסם שונאי לברון. אוהדי קליבלנד, להיפך. אטלנטה-אורלנדו זה אנטי בוסטון או משהו, ודנבר-דאלאס-וכו' בעיקר שונאים את השלטון הזהוב ועוד יותר - את סן אנטוניו.

לניקס אין אוהדים. שונאים סיפור אהבה.

כמו כן - נייט רובינסון בירוק של בוסטון זה משהו חולני. לא שרונדו או פירס נולדו בדבלין, אבל משהו בגמד הגוץ לבוש ירוק, עושה לי חלומות רעים בלילה. שיעשו עם זה משהו, מינימום סרט מצח בוורוד זוהר.

עוד עייסק מהעבר לים - עיינתי ברשימת השחקנים הבינלאומיים בNBA. בין 10 צרפתים, שלל סלובנים, סרבים, ארגנטינאים ועוד כל מיני שכאלה, נדהמתי לגלות כי בכל הליגה יש רוסי אחד (קירילנקו) ואף קרואטי אחרי העזיבה של אוקיץ' לטורקיה.

קרואטיה ורוסיה! אחד! ביחד!

לא יאמן, דראז'ן מתהפך בקברו.

נסיים בברכה: אבנר קופל רוצה להתפטר בסוף העונה. זה הזמן לציטוט אהוב, שסביר כי כבר נתתי כאן פעם.

בסרט החמוד "תשכחי את פאריס" בו בילי קריסטל מגלם שופט NBA, מופיעה סצנה נפלאה בה הוא דופק שתי טכניות לקארים עבדול ג'באר במהלך משחק הפרידה שלו.

קארים משתולל ואומר: this is my farewell game

והתגובה של קריסטל: so let me be the first one to tell you, farewell!

יש גם לינק, הציטוט בסוף הקטע, אבל יש כאן 7 דקות בכיף כיפק.

בבקשה, ממש כאן

והנמשל שלנו, אם צריך: אם הליגה אותה אתה מנהל מגיעה לפחות משני אחוז רייטינג למשחק, אם הצלחת לשבץ את משחק המחזור שלך מול האח הגדול, אם אתה מתעקש שלא להקטין את הליגה ולהמשיך לאפשר לקבוצות להביא 20 זרים לשנה, ולהקדיש זמן לתרגילים מסריחים בהתאחדות הביפ:

let' me be the first one to tell you- farewell!

פינת האינפנטיל המשכיל.

הודעה חגיגית: חוץ מהיו-יו שננסה להכניס למילון ה'קטשפר נולד', ליגת ה-NBA, מכונה רשמית מהיום ליגת מנש. כל מי שפעם נגע במקלדת יודע בדיוק על מה אני מדבר. חלאס, יש ליגת קזינו-חרטאבונה, יש גביע מהזהיולבקאפ, ויש את ליגת מנש.

שילכו לקראתנו קצת, מה יש?

ניפרד כמובן בכפיים לבורא עולם.