האיש והקבוצה אשר חוברו להם יחדיו
אלעד זאבי זנח לרגע את איסוף קלפי ה-NBA ואת היללות לאור ירח ונסע לישורון אשר בנתניה-העיר. ואיך נגדיר זאת: האיש (והזאב) חזר וליבו הומה: היידה פינוק!
29/3/2010    
 

א' בכלל היה אמור להיות שם, לא אני. הוא היה שם בכל המשחקים מתחילת העונה. אני בכלל הייתי אמור להיות באולם היובל, עם בני השרון, מרחק 800 מטר מהבית בקו אווירי, מקיים מצוות נוחות, נינוחות ונוחיות, אחת מדיברות כדורסלע-האתר. אבל א' נסע לחופשה, א' אחר קיבל על עצמו את בני השרון-חולון, וכך מצאתי את עצמי, בחוסר חשק בולט יש לציין, מכתת רגליי לכיוון ישורון-האולם בנתניה-העיר.


כבר יצא לי להיות במשחק של נתניה העונה, אך טרם יצא לי לראות אותם בסביבה הטבעית שלהם. ואני מוכרח להודות שזו היתה חתיכת חוויה. לא יודע מה ייצא מנתניה העונה, אבל מקווה בשבילם שפיינל-פור לפחות, כי מגיע להם, אבל באותה מידה יכול להיות שייגמר האוויר ויאכלו חצץ בפלייאוף. נקווה שלא.



בכל מקרה שלא יקרה, לאריק אלפסי יש חתיכת קבוצה מיוחדת, כזו ששובה את מי שאוהב כדורסל. זה מתחיל מהדברים הקטנים. יצא לי להיות בכמה עשרות טקסי הצגת שחקנים בשנתיים האחרונות, ולא ראיתי שום דבר דומה למה שהולך בנתניה. איזה מובים, איזה צ'אפחות, איזה ריקודים הם דופקים שם אחד עם השני. הפעם האחרונה שראיתי משהו דומה זה היה ב-NBA אקשן, אי שם בשנת 1997, אז עשו רג'י מילר ומארק ג'קסון ריקוד שהזכיר קרב תרנגולות. אגדי.


אריק אלפסי


זה ממשיך עם השחקנים עצמם. לגלבוע/גליל יש הרבה יותר כישרון מנתניה, בטח אם מוציאים מהמשוואה את מרקו קילינגסוורת' שנטש כבר בדקה השנייה של המשחק. אבל מה כבר יכולים כל הפארגואים והסוואנים למיניהם מול דנילו פינוק אחד ענק? איזה שחקן הוא זה, איזה. אליל מהולל. ברוח הפסח, החליט הפינוק לעשות שפטים בשומריו. איזה מצ'-אפ הוא קיבל בהתקפה האחרונה, עם השומר המהולל בראיין רנדל, ואיזה ווינר שוט הוא תקע לו בפרצוף.



אבל הקסם הנתנייתי העונה הוא הרבה יותר מיכולת או קליעה כזו או אחרת. הוא באוויר. הקשר בין הקהל לשחקנים הוא בלתי נתיק. שנייה לפני שאלישי כדיר עשה מעצמו בידור עם איירבול מהעונשין, צמד הטוני'ז של נתניה סימן לאוהדים להרים את האולם. האנרגיות השליליות שנשלחו לעבר כדיר עשו את שלהן ותרמו לניצחון. בסיום המשחק, לא היתה יד אחת שביקשה לגעת בפינוק ולא השיגה את מבוקשה, פשוט כי האיש נבלע בתוך ההמון למשך דקות ארוכות. כל עולל זכה לליטוף, כל אצבע שביקשה לגעת ולו לרגע בהד-בנד האדום-לבן-כחול שלו – השיגה את אשר חפצה. אינו זועף ומחמיץ פנים כמו אלן אנדרסון למשל, אינו בלתי נגיש ומכונס בתוך עצמו כשאר שחקני מכבי תל אביב (להוציא את דרק שארפ ואולי גיא פניני). וזה כל הקסם.



במשך שנים חיפשתי קבוצה לאהוד בליגה המקומית. בני השרון אנמית הינה, תמיד היתה ולא נראה שזה ישתנה בקרוב. גם המערוף הגיאוגרפי שהענקתי לה - פג תוקפו מזמן. מכבי תל אביב, איך נגדיר זאת, סר חינה בעיניי כבר מזה מספר שנים. קבוצת הקולג'ים שמנהיג קטש היא נאה לפרקים, אך אין לה את המחויבות הטוטאלית הזו לניצחון במשך 40 הדקות. לנתניה, עם כל המגבלות הבולטות שלה, יש. ולכן, קבל עם ואתר, אני מכריז בזאת על אהדתי לקבוצה הזו. לא למועדון, לא לעיר, לקבוצה הספציפית הזו, שנבנתה שם העונה. כן ירבו כמותה.


דברים שרואים מקרוב – גלבוע/גליל:


אריק דניאלס. שחקן-שחקן, כן, זה רואים מיד. אבל יש בו משהו שמפריע לי. קודם כל, אינו ממש רץ. יותר מדלג בקלילות. לא נאה. הוא גם בורח הרבה יותר מדי החוצה ומעדיף את השלשה. לך תחפור בפנים, יא טרקטור. תפעיל את השמאלית הקטלנית מטווחים קצרים.



דגן יבזורי. לבחור החמוד הזה יש את שחרור הכדור הכי יפה שראיתי משחקן ישראלי בזמן האחרון. מישהו עשה איתו עבודה טובה מאוד בילדים, כי האיש זורק כמו שכתוב בספרים, עם המרפק מיושר וכל הבולשיט הזה.



מרכוס קאזין. האיש החליט להעתיק משון ג'יימס, וכעת גם את סנטרו מעטר זקנקן עבות ארוך ולא מובן.


אלישי כדיר. אין שום סיבה שבעולם לעשות איירבול מהקו, ולכן מעתה ייקרא שמו בישראל "אלישי המארבל", אות קין שיוסר רק במידה שיגיע ל-75% טובין ותקילין. אלישי המארבל יכול לקחת כדוגמא את קארל מאלון האגדי, שהיה נגר עונשין בעונתו הראשונה ב-NBA והשתפר פלאים בעונות שלאחר מכן. תנעל את האולם אחרי 200 זריקות עונשין ביום, ילד, ותראה שמשהו יזוז. מקסימום, תמלמל שקר כלשהו. למאלון זה עזר.


 
 
גיורגי מלאדנוב
 
 
קיילי מקלארן
 
 
Powered By Art-Up