השעה: 2:47 לפנות בוקר. המקום: וילה נאה באלבאמה, ארה"ב. הפלאפון הרוטט שמונח על שידתו של רוברט מעיר אותו משינה ערבה. "הלו?", הוא עונה בקול מנומנם.

"שים עליך אימונית, שמנצ'יק, הגיע הזמן לחזור", נזף הקול הזועף מהעבר השני של הקו, "אנחנו זקוקים לך". רוברט פיהק בקול רם ומתח עד תום את 208 הסנטימטרים המרכיבים את גופו, שהתעגל מאוד בשנתיים שעברו מאז תלה את נעליו. "פופ, איים טו אולד פור דיס שיט", ענה בכבדות, אך במקביל כבר החל לצעוד לעבר עליית הגג, שם באמת תלה בזמנו את נעליו. "תפסיק, אני לא עומד לעשות לך Hard Sell", רתח פופ, "פשוט תזיז את הישבן ותגיע הנה".

12 שעות לאחר מכן רוברט הורי דפק בשערי ה-AT&T סנטר בסן אנטוניו. כשהוא נושק לגיל 40, "ביג שוט רוב" החל את הקאמבק המאוד ספציפי שלו, מוכוון מטרה אחת בלבד – לעזור לספרס הנוכחיים להדיח את הסאנס.

ג'ורג' היל היה הראשון מבין שחקני הספרס שהבחין באגדה החיה שחולפת על פניו ומיהר להציג את עצמו. "מר הורי, זה כבוד גדול עבורי ללחוץ את.." – "בלום פיך פן תחטוף אגרוף אביך, ילד", מיהר הורי להשבית את שמחתו, "אני לא פה בשביל להיות נחמד". בשלב הזה כינס גרג פופוביץ' את שחקני הספרס במרכז המגרש וביקש מהורי לשאת דברים. ביג שוט כחכך בגרונו.

"ליסטן טו מי", פתח הורי ללא כחל ושרק, "בשני המשחקים הראשונים בסדרה עשיתם מעצמכם בידור. זה לא ספרס בסקטבול מה שהיה שם, ראיתי אתכם מעמדת הפרשן של ESPN וכל מה שרציתי לעשות זה לחזור סוויט הום אלבאמה... סתום ת'פה ש'ך", ירה במהירות לעברו של היל, שהחל לזמזם את השיר הידוע. היל בלע את עלבונו ומיהר להתחבא מאחורי אנטוניו מקדייס.

הורי החל במור"ק. "תקשיבו, פיניקס היתה מאז ומתמיד קבוצה של נקניקים והם עדיין כאלה. נכון, מדובר בנקניקים משובחים שמטווחים לשלוש ורצים כמו משוגעים, אבל עדיין – נקניקים. בדיוק כמו הנקניקייה הגרמנית והחברים שלה אותם עברתם בסיבוב הראשון עם קצת מכות פה ושם".

בשלב זה הפתיע הורי בסטירה מצלצלת שהתלבשה בצורה מושלמת על לחיו של ריצ'ארד ג'פרסון שעמד לצדו. "בשביל מה עשית את זה?!?", ייבב ג'פרסון, שירק שן טוחנת ותערובת סמיכה ודי דוחה של רוק ודם. "עשיתי את זה מאותה סיבה שכלב מלקק את אשכיו – פשוט כי אני יכול. וגם כי אתה משחק כמו סיסי כבר עונה שלמה", חייך הורי, והתפנה להמשיך בנאומו: "זה בדיוק מה שאתם צריכים לעשות מול הסאנס בהמשך הסדרה. תנסו להתנגש עם התחת הגדול שלכם בסטיב נאש ותעיפו אותו לקרסוליים של אנשי המזכירות. במידת האפשר, תגרמו לאמארה סטודמאייר לקום מהספסל – מה שירחיק אותו אוטומטי מהמשחק הבא. שיטה בדוקה, עליי".

בשלב הזה פנה הורי לטים דאנקן. "טים, אני יודע שקשה לך לקפוץ מעל דף 4A שמונח על הרצפה, אבל זו לא סיבה לתת לבחור ששמו הוא 'צ'אנינג' לעשות ממך חוכא ואטלולא. תן לו נוגרה ותוציא אותו מכלל שימוש. זה פאנדמנטל, ביג פאנדמנטל". דאנקן השפיל את מבטו.

"ומה הקטע עם ג'ייסון ריצ'ארדסון?", פנה הורי למאנו ג'ינובילי, "על עטלפים אתה גיבור גדול, אבל עם ברנש רך כחמאה שכמותו אתה מתקשה? תן לו ראסיה! ארגנטינאי הינך, קרניבור חובב בשר ועצמות! האין זה כך?". ג'ינובילי הנהן, אך למעשה לא הקשיב כלל לדבריו של הורי. עיניו תרו אחר זבוב זומם שעשה דרכו מהמצח הלבנבן של מאט בונר לעורפו העבה של דחואן בלייר. מעופפים ארורים, אבוא עמם חשבון, הבטיח לעצמו.

"רוב יצטרף אלינו למשחקים הקרובים", הפתיע פופוביץ', "עניין של הרתעה פסיכולוגית. הוא ייקח חלק בחימום לפני המשחק ויישב בבגדי משחק על הספסל. מדובר בטריק שהמציא אלי קנטי עם גיא גודס, אי אז במשחק החמישי של חצי הגמר סל בסדרה בין מכבי תל אביב לגליל עליון ב-1993. איש רב מעללים ומשכיל, קנטי זה. למדתי ממנו רבות".

הטריק אכן עבד כמו קסם. כשנאש הבחין בהורי בחימום לפני המשחק השלישי, הוא איבד עשתונותיו וניסה לנשוך את אוזנו משל היה מייק טייסון לפחות. כולם ידעו כיצד זה יסתיים: הרחקה כפולה. אל תגיד שלא הזהרנו אותך, סטיב. הישמר לך מנשק יום הדין של סן אנטוניו, שאת ישבנו הבשרני מכיר אתה מקרוב.