היידה גוני
"שמי סוקולוב-בורוכוב. אני כאן כבר שלוש שנים וחצי, מלווה אותך בשקט מהכורסאות האדומות שלי. אתה החלפת קבוצות, אני החלפתי כורסאות". האזינו.
30/5/2010    
 

כתבתי כבר אי אלו מאות גרמים על המשחק.


ואז קראתי, והבנתי שזה לא זה. זה לא מה שהרגשתי, זה עוד אוסף מילים כמו שיש בכל מקום אחר ברשת, בכל מקום שזה עתה גילה את גוני או דוגי, נזכר בשטויות של גרשון לאורך כל העונה, או התאהב-סולד בו זמנית בקטש והשטויות שלו.



בכדורסלע-האתר אנחנו הרי קצת אחרת. אתר הגיגי חגיגי, לא ככה? אז אספר לכם בקטנה על המשחק שלי ביום חמישי.


ראיתי אותו, כרגיל, דרך הקומפיוטר הקטן. תזכורת - בשנה שעברה, משחק אליפות נגד מכבי חיפה, השידור קורס במהלך הרבע השלישי והקאמבק של צהובי-העור. בכל זאת נתתי צ'אנס נוסף, כל השנה ראיתי ככה כדורסל וזהו. גם התעצלתי ללכת למקום יותר אמין, אך פחות מזמין.


יושב על כורסתי האדומה. רואה את מכבי ת"א פותחים הפרש קטן, אבל משחקים לא משהו בכלל.


תחושה אישית – סתם עוד משחק, סתם עוד תואר באוסף של הגרשונים, עוד סיבוב על זרים לא מעניינים שלא נראה פה שנית. כדיר משתדל ורנדל כרגיל בתצוגה הנפלדית מרשימה. חוץ מזה, נאדה. פארגו ומקל עדיין לא מתמסרים וכו' וכו'.



מחצית. חברתי כפרה עליה שואלת את שאלת המחץ: "הם כולה עבדו 20 דקות. למה הם צריכים עכשיו רבע שעה מנוחה?".


חכמה הבחורה,גם יפה, כפרה עליה.


רבע שלישי, ג"ג מתחילים לצמצם. ממשיכים לצמצם, עולים ליתרון. הצהובים הורגים לעצמם את המשחק בניסיון מפגר להדביק לכדיר עבירות. אהבלים, יותר עדיף היה להם שישחקו כדורסל אבל מה כ'פת לי.


סוואן, הברבור, תופר שלשות. יש לו ידית יש לו, מגלה לי רסקין. תודה באמת.


תחושה אישית - מריח כאן משהו, יש התרגשות קצת. לא משהו רציני, סתם עוד ניצחון נאה על מכבי ת"א. בבני השרון התרגשנו יותר.


רבע רביעי מתקדם - תחושה של קאמבק, אבל לא ממש. גוני-שלנו עושה סדר במגרש. רנדל מראה שהוא חביב ספרה שייחרט בזיכרון להרבה שנים. יספרו עליו לנכדים כאן, שחקן מדהים.


ופתאום מסתמן סופית ניצחון, בעיקר לפי הפרצוף של גרשון, היד הנעלמת של בלות'נטל (לא רוצים אותך בנבחרת אחרי הכל, סע לחופש ארוך, עלי) ובעיקר החמישית של פניני ופרקינס, היחידים בצהוב שיש להם חשק.


העיתונות דיווחה בדיעבד, כי פדרמן פקד על שלף להישאר במגרש בכל מצב. שלא יהיו הברזות מבישות כנהוג בעדה הלוזרית. מביש עצם העניין שצריך לתת פקודה כזאת, אבל ניחא, וואט אבר.



תחושה אישית - לא זוכר.


שבע דקות לסיום הדמעות התחילו זורמות. לא איזה בכי קורע לב, רק דמעות. טוב, היתה איזו יבבה פה ושם, מודה.


באו לי משום מקום, פשוט ישבתי לי על הכורסא האדומה שלי, ובכיתי. מדי פעם קמתי הסתובבתי קצת בחדר ולא ידעתי מה עושים. זאת רק האליפות השנייה שלי ובראשונה בכלל מכבי עפו בחצי, אז זה היה אחר לגמרי, ובכלל, עם קנדי ושפר ומאלוביק, היו שם מורי דרך רוחניים שילמדו אותך איך חוגגים ובעיקר איך בוכים.


הפעם הייתי צריך לבכות לבד.


הסתדרתי איכשהו. קצת בכיתי, קצת קרסתי, הרבה לא נרדמתי, חשבתי על הטור שאני "חייב" לכתוב (ההוא שמחקתי כי הוא יצא דביק ומעפן) וחשבתי הרבה גם על גוני ודוגי ואבישי ואלין, ומה יהיה עם קטש השמוק שמתעקש ללכת, ואם רנדל יישאר וכאלה. הסתדרתי.



גם ביום שישי עוד הייתי המום, בשבת ישנתי המון עם או בלי קשר לעניין, ובמוצ"ש ראיתי שני פרקים של האוס.


קמתי בבוקר וגיליתי שוב שקובי ברייאנט הוא השחקן הכי טוב בעולם, ביי פר.


ערב כדורסל של יום חמישי.


נ.ב


היידה גוני שלנו, היידה.



שמי סוקולוב-בורוכוב, אולי שמעת-קראת עלי ואולי גם לא. אני כאן כבר שלוש שנים וחצי, מלווה אותך בשקט מהכורסאות האדומות שלי. אתה החלפת קבוצות, אני החלפתי כורסאות.


הבאת אליפות גוני, תשמח. אני מאוד שמח בשבילך, גם בלי שתשמע עלי, וגם אם כן.


היידה גוני שלנו!



האינפנטיל משורר:


"אמרו לו שהחולצה האדומה היא לא מציאה".


אז אמרו, נסו שנית ב-2011.


נניח.


כפיים לבורא עולם.

 
 
ג'ון וויליאמס
 
 
חואן קרלוס נבארו
 
 
Powered By Art-Up