כמו גנב בלילה מתגנבת לה העלטה
אלעד זאבי על אליל נעורים, קווין גארנט, בן 34, שעדיין מעמיד מספרים סבירים לגמרי, אבל סימני עלטה הולכים ומשתלטים עליו בהדרגה בימים אלה ממש.
4/6/2010    
 

כאוהד כדורסל, יוצא לך הרבה פעמים ללוות שחקנים מרחוק במהלך הקריירה שלהם. ספציפית ב-NBA, קורה שאתה צופה בהם בימי המכללות העליזים, מתרגש איתם בזמן לחיצת היד עם דייויד סטרן כשהם נבחרים בדראפט ועוקב בעניין אחרי הסטטיסטיקות שלהם החל מעונת הרוקי.


לאורך הקריירה שלי כאוהד, ליוויתי לא מעט שחקנים במסלול הזה. אחד מהם הוא קווין גארנט. איזה קפיץ דקיק ומרשים הוא היה, אי אז בימי טורניר מקדונלד לתיכוניסטים. אינטליגנט, טיימינג מצוין לריבאונד, ידיים טובות שמתחילות באזור הצבע ונגמרות על קו השלוש. קווין מקהייל לא עשה הרבה דברים כמו שצריך מאז תלה את הנעליים, אבל על גארנט הוא בהחלט ראוי לקרדיט ראוי. כולם כבר היו בטוחים שהוא ייקח בבחירה החמישית בדראפט 1995 את בראיינט ריבס מאוקלהומה סטייט, סוסון יאור עתידי בכדורסלע-האתר שכונה בזמנו "קווין מקהייל הבא", אבל מקהייל האורגינל – שכנראה לא אהב את ההשוואה, יען שניים ממנו יכלו להיכנס בריבס אחד – הלך על התיכוניסט המוארך.



12 עונות, המיטב שבשנותיו, נתן האיש למינסוטה, שחוץ מלטפח את חשבון הבנק שלו ולהפוך אותו לשחקן הכי יקר בליגה במשך כמה שנים – ואין להפחית מחשיבות העניין, כן?– לא קידמה אותו לשום מקום מבחינה מקצועית. כל הקסם של מקהייל בוזבז כנראה על המחשבה שמאחורי בחירתו, והג'נרל-מנג'ר לא הצליח לבנות סביבו שלד מספיק איכותי ויציב. צפיתי בגארנט מרחוק מנסה שנה אחר שנה, נותן משחקים באמת חזקים, קופץ, מטביע, חוסם, מזנק, מה לא. נתן בראש באולסטארים למיניהם, עושה פרצופים זועמים, גוער בחברים. לעיתים הגיע קרוב (גמר המערב), רוב הפעמים נותר רחוק מהאקשן האמיתי.


ראיתי אותו מבסוט עד הגג כשקיבל טופס טיולים מהוולבס ועבר לבוסטון. בעונה הראשונה שלו שם הוא היה איש במשימה, היה. המשימה הוכתרה בהצלחה: המייקאובר של הסלטיקס הצליח, הגיעה אליפות. מה שמגיע, מגיע. ולגארנט, זה שבלס כל השנים את המרורים שמינסוטה האכילה אותו (שוב, מקצועית ספיקינג), מגיע מאוד.


אבל אז הגיעה העונה שעברה, ועימה התגנבה אותה הרגשה לא נעימה, מציקה, מעיקה וגם בלתי נמנעת כשמדובר בשחקני כדורסל אנושיים (ותראו לי אחד שאינו): ההרגשה שזכתה כאן לכינוי ההולם "יורדת עליו העלטה". זה קרה לכולם, החל מג'ורדן הגדול, שפתאום קיבל דאנקים על הראש מאלמונים חסרי פנים בערוב ימיו בוושינגטון, דרך בארקלי אהובי, שפתאום נראה עייף וזקן ביוסטון, ועד סקוטי פיפן שביזה עצמו בסוף ימיו כשחקן. כמו גנב בלילה מתגנבת לה העלטה, ידה בכל והכל בידה. היא מגיעה לכל מקום, לכל אחד, לא משנה איזה איש ברזל הינו או מה קוטר שרירו. אפילו לענק רוח ומימד כקארל מאלון הגיעה בסוף. פשוט אי אפשר לברוח ממנה. וגארנט אינו יוצא מן הכלל.



פול פירס וראג'ון רונדו סחבו את הסלטיקס לגמר. לא גארנט. הוא עדיין נותן בכל משחק את מה שהוא יכול. לפעמים זה יותר ולפעמים קצת פחות. לפעמים הוא מזכיר את הסופרסטאר שהיה בעבר, באיזה מוב או סבסוב נאה, או בהטבעה מזדמנת. אבל למרות שכמי שעקב ואהב את האיש קשה לי לכתוב זאת, אין מנוס מלקרוא לילד (אגב, הכינוי של גארנט כשהגיע לליגה) בשמו: העלטה מכסה אותו בימים אלה ממש. שחיקת סחוסים של מאבקי מיקום וריבאונד לאורך 15 שנים מגישה בימים אלה את החשבון לאיש, שבמשחק הראשון בסדרת הגמר הזכיר לי את בארקלי בימיו האחרונים: רוצה – תמיד. מאוד. יכול – כבר לא כמו בעבר. גם לא קרוב.


הפער הזה, בין מה ששחקן גדול יודע שהיה מסוגל לעשות בעבר, לבין מה שהוא מסוגל לעשות היום, הוא קצת לא נעים לצפייה, ואפילו טיפה מעיק עבור מי שעקב אחרי האיש בנערותו, בחרותו ושיא תהילתו. מן הרגשה לא נעימה שמקוננת בזמן אמת. קצת התביישתי בשביל גארנט כשהחטיא ברבע האחרון מתחת לסל פעמיים, מעמדה שילד חובש גוגלס בקט-סל יתקשה להחטיא ממנה. קצת השפלתי מבט במבוכה כשהוריד ריבאונד וזרק את הכדור לקיבינימאט, עם ריי אלן ביחד. בכל זאת, זה קווין פאקינג גארנט, לא איזה סטפון לאזמה.



אני מאחל לו שבשבועיים הקרובים יחזור להיות תותחן על כבימיו הגדולים. אני אשמח מאוד לראות אותו זוכה באליפות שנייה. אני לא כל כך חושב שזה יקרה. ולא כי הוא לא רוצה. פשוט כבר לא נראה שהוא יכול.


אז קדימה, ביג טיקט, גרום לי לאכול את ה-630 גרם טקסט הזה. אשמח לטרוף עיסת נייר הגונה בנסיבות המתאימות.

 
 
שון ליווינגסטון
 
 
ריצ'י אדוארדס
 
 
Powered By Art-Up