עם פרוץ החזרה מהחופשה של כדורסלע-האתר, אני נאלץ לנקות את שולחני הארור ממספר ניירות וירטואליים שהצטברו עליו לאחרונה (ניירות, משמע מחשבות שווא טורדניות בין אוזניו של הכותב).

קודם לכך , חייב אני לציין שהחופשה הכפויה ערערה את דעתי משהו, בשל המשחק העמודו שנפל על אתרנו שוב שוב בכל אחת ואחת מ-16 הפעמים בשעה בו ניסיתי אותו בשבוע החולף. אמנם ידעתי שאנו בחופשת הדממה, ועדיין, משהו בתוכי קיווה שבכל זאת, אולי, קצת.

חוויה דומה אני חווה בתחנת הדלק ימח שמה עת מתדלק אנוכי, ואף על פי כי טמון בי הידע המוקדם כי 6.80 שקלים לליטר כפול 45 ליטר הינם סכום שערורייתי הגבוה מיאו מינג עם גסולינה על הכתפיים (מארק גאסול משמש פיגום מהצד לאור מצב הברכיים של הסיני המכובד). בכל זאת, אני מקווה שאיך שהוא כל העייסק יסתכם בגג 180 זוזין.

לרוב אני מתבדה, מקלל את המדינה, אחותה ושאר רשויות חוק, ונוהג הלאה שוצף.

נסחפנו עם המטאפורה, לא ככה?

לסיכום פסקה זאת למי שאבד ובצדק – כדורסלע-האתר היה סגור, ואני איש מוזר קצת.

חזרה לניירות על שולחני:

מוצג מספר 1 - נעמי.

העם מרד בשם, ואני אומר – בצדק. למרות היותי מקושר לעניין, השם לא ממש תפס ושום צידוק רציונאלי לא עזר. לא שיר ולא זמיר, לא תנ"ך ולא כיפה על ראש פרחח.

אך אין בי שום תרעומת. מראש הודעתי כי כל עניין הכינוי הלזה, מקורו בעצלנות גרידא של בורוכוב-סוקולוב-דיסלקטוב, שבשום פנים ואופן אינו מסוגל לתפוס איך כותבים את שמו של הבלוטתנתטתטל בלי טעות, וכפועל יוצא מאלץ את הנשיא לתקן שוב ושוב את השגיאה מדי אייטמון.

ובורא עולם ידוע, שמספיק עבודת הגהה פיסוק ותקתוק אני כופה על הנשיא הנכבד, בשל היותו כאמור, מאותגר הגהה-משהו.

בקיצור, כינוי שנולד בחטא, סופו שיבוטל כבל עם וסיפרה, בלי חשבון ובלי צער. רק זכות אחת אני שומר לי לאור העניין, מהיום אני כותב את השם הנ"ל איך שבא לי, מה שייצא יצא. אתם מבינים הרי למי אני מתכוון.

מוצג מספר 2 - קוקיה.

הבחור חביב, אין מה לדבר בכלל. ברור כי שחקן מושלם איננו, ואין להכביר במילים על כך. הוא יודע את זה, אנחנו יודעים את זה. וזה הכל.

מצד שני, הודבק לו יתר על המידה התואר שחקן נשמה, משמע בשפת העם - נגר. ועל כך יש להתרעם.

לקוקית שלנו יש חן רב, יחיד במינו בנבחרת ובכלל בדור כדורסלני עברי זה. כפי שציינתי בעבר, אסתטיקה היא עניין בעל משמעות במשחק. שחקן כצ'אק אידסון מקבל לא מעט קרדיט בשל תנועותיו המהוקצעות, שלא לדבר על רקדנים בחסד דוגמת הכותש, או אפילו נעימי נעים המידות.

קוקיה בא מהצד השני ההפוך על הפוך. יש בו סוג של תנועה שכה אינה צפויה ושונה
משאר המשתתפים, עד כי היא הופכת בעצמה לסוג של חינניות מרגשת. משהו מסוגו של תומר ש. היקר, או ברד ליף התותחן. פלגמטיות חיננית מעין כמוה, ואף יעילה למדי.

עוד אומר כי אף על פי שהפך לחביב פרשנינו לאחרונה, עדיין משום מה מקפידים לציין לרוב שהבחור בקושי מסיים לי אפ. שנאמר קודם, "שחקן נשמה" . על כך יש למחות ולזעוק.

בכל הרצינות, העלם מסיים ליי אפ בחן רב מאוד, ועושה זאת היטב בשתי הידיים. שמאלי הינו כפי שניתן לראות בכל רגע בלינק "שמאל ימין ושמאל" (שמפעם לפעם מצטרפים אליו אנשים חדשים, בדקתי וכדאי גם לכם). ועדיין, הוא מגיש את הכדור לסל ביד ימין בטאצ' מכובד ביותר. בואו נאמר כך – תנו לשחקני נבחרתנו האהובים תחרות צעד וחצי ביד החלשה שלהם - קוקיה בלי ספק מסיים בשישייה הראשונה, ובהפרש ניכר מעל כמה וכמה (וכמה!) חבובים אחרים, והמבין יבין.

מוצג 3 – אלמנט ההרתעה.

על אלמנט ההרתעה, ולא, לא בענייני הכסא על סחור-סחור עסקינן. אולי נגיע לזאת יום אחד, כפי שאולי יגיעו סחור-סחור וידידו בורוסיס אל ננאד קרסטיץ' השפן, שלדעתי ממש בקרוב צפוי להודיע על פרישה מנבחרת סרביה עד הודעה חדשה.

אלמנט ההרתעה של נבחרת ישראל הוא הנושא בפסקה זאת. יש רגעים במשחקי הכדורסל בהם אתה יודע, זהו, הסתדרנו. למשל, רגע בו נדלקות העיניים של קובי, ג'ינובילי, שאראס או הווווויל סולומון (עדיין? הלוואי). רגעים בהם היה לארי בירד מאפס את הידית, או שאק מבין שמולו עומדים חבורת סנטרים שמשקלם המצטבר נופל מ-600 ק"ג.

רגע בו היונה נכנסת לזון הגנתי, או טפ-הירו/עדי גורדון עוברים למצב תודעה אחר.

ובכן, בנבחרת שלנו אני ממש מחפש את הרגעים הללו. השלשות של כספי או הדאנקים במתפרצת שלו - ממש לא. ההברקות הנפלאות של פניני, גם לא. נעימי בעוד פעולה של וואבוס משיש, לא. דאנק של גרין, ממממ, לפעמים. אבל לא.

אפילו לא סדרת ניתורי אנטילופה של ליאור אליהו ברחבה, בעיקר כי אתה יודע שבעוד 6 שניות הוא עלול לאבד עצמו בהגנה עד זוב דם (שלי, מעצבים).

אבל יש עניין אחד שכן, ולצערנו הוא נדיר עד כה: צ'אקה של נעמי, סליחה, בלוטטנטתצלל.

כשצלף בן שלשה זה (הקרדיט על המונח שמור לאיש הזאב) מוריד אחת מ-10 מטר בלי לגעת בטבעת, אני מרגיש שהכל בסדר. שהעייסק בידיים של מבוגר אחראי, שבניגוד לשאר, עם כל הכבוד, באמת יודע לשחק את המשחק הזה ברמה אחרת. וזה לא ממש משנה שהאיש עומד כרגע בטורניר על 3 מ-500 בערך. כשזה נכנס, זה נכנס לו, ואתה מברך את הרגע בו עשה עימנו חסד ובא בצל מדי הכחול לבן.

זה אצלי לפחות, ואני גם מקווה שהאיש מתכנן הפגזה מיישרת סטטיסטיקות ל-50 הפרש על פינלנד או איזה קלאץ' על הפקוביצ'לעך.

דייויד, בכל זאת, ידית יש לו הרי.

על זה שלא ייאמן כי הבחור הוא שחקן הגנה וריבאונד טוב בהרבה מקפיצים כמו כספי ואליהו, אין לי חשק להרחיב. כאמור העניין גורם לי לאבד מנות דם יקרות ונדירות, יען כי עצבני הסוקולוב, וסוג דמו הוא O -. ירושה מסבתי עליה השלום, אליה אני מתגעגע לרוב שהיתה, כמובן, ריגאית.

סגרנו מעגלים? בטח סגרנו.

אה, ולמי ששאל על פירוש השם "דוריס", שוב, כינוי שלדעת חכמים תפס עד מאוד ומספרים שגם בחדרי ההלבשה של ליגת מנש עצמה כבר מריצים קובות לכל דורש, הנה שוב, האגדה במלואה שם למטה.

בלשנות אינפנטילית

זה ריקוד ההאקה של נבחרת ניו זילנד, האול בלאק, ברוגבי. ריקוד מלחמה מאורי קדום, אשר בתרגום לרוב השפות משמעותו "בואו בואו חבורת גאסולינות עלובות נפש, מבחינתנו אפשר כבר אפשר לוותר על העניין עם הכדור וישר נעבור לשלב בו אנו שמים אתכם על השיפוד ומסובבים".

רוב נבחרות ניו זילנד בענפי הספורט אימצו להן את ההאקה הלזו כולל נבחרת הכדורסל המפתיעה לעיתים, שתגיע אוטוטו לטורקיה לכבוד אליפות העולם בכדורסל.

עכשיו שאתה שם בשורה הקדמית את קירק פני
מיודענו, מתרחש נס סמנטי מדהים: בדיוק אותן נהמות בהן השתמשה נבחרת הרוגבי מקבלות משמעות אחרת לגמרי, משהו שקרוב ל"בואו האדונים הנכבדים, בורוסיס, סחור סחור, ורז'או, בילאפס, רייס, פניני קלייזה או סקולה, אנא, דרכו עלינו הגאסולינות ואתם בכלל יכולים לוותר על המשחק וישר לשים אותנו על האש ליד הפרגיות".

כפיים לבורא עולם, שהרס את מגדל בבל. חבל דווקא, היתה שם בריזה למעלה.