יצא לי להיות השנה שוב, פעם אחת במלחה. השארתי בבית את החליפה הצהובה, ובאתי, ככה, סוליקו. ירושלים - נימברוק. היה משחק נהדר, והאווירה במלחה היא כאילו ילדים בני שש עשרה עושים שם מסיבה. אולי זה בגלל שילדים בני שש עשרה עושים שם מסיבה. אווירה נהדרת. אבל לא על המשחק הזה אני רוצה לדבר. אני רוצה לדבר על היהלום שסיפקה לנו ליגת איקס עיגול במוצ"ש. ירושלים – בני השרון.

ציפיות. ווא ווא ווי ווה. קלאנסי השור (בסדר בסדר, סוסון יאור), מול ג'יימס, השרוך הלוחש. באסטון המיתולוגי, אחרי שני הפסדים, ועם הצהרה תחת הכותרת "געגועי לקטטר". לי ניילון המתהפך בקברו בעודו חי, ובסוף גם מטביע, ומהעבר השני וויל "נותנים לחתול שם של דג" סולומון. וגם דן "אני בעצם בחור ישיבה" גרונפלד, שאיש עדיין לא הצליח לעמוד לחלוטין על קנקנו או זקנקנו. בקיצור, ציפיות כמו חול, לפתוח טלוויזיה ולאכול.

ונתחיל מהסוף. איך אני בשבילכם? ירושלים הוכיחה במשחק הזה חוסן אדיר. א ד י ר. תוך כדי המשחק עצמו, חשבתי לי, שזה שירושלים מגיעים למשחק צמוד, ועוד להארכה, זו תעודת כבוד. איפה. להארכה הופיעה הפועל "בואו לא נפריע או נעצבן את וויל" ירושלים. ואני אומר את זה דווקא לטובה.

הפועל הזאת פשוט שעטה אל הניצחון לכל אורך ההארכה מול בני, המרוסקת. מזמן לא ראיתי תצוגה כזאת של שחקן שלוקח הכל על הכתפיים שלו, ועוד מצליח (טוב, מאז דיאמנטידיס). שא ברכה, ושא פו.

להפועל היו חסרים שלושה, אני חוזר, שלושה שחקני חמישייה קבועים. יוגב אוחיון, אורי "מזל שהביאו את עמית תמיר להחליף אותי" קוקיה, ובריאן רנדל. לטובת חבריי חובבי הנוקיה, זה כמו שבמכבי ישחקו בליגה ללא אידסון, אליהו ובורשטיין. ואתם יודעים מה? גם לא שמענו מפועלי הבירה התבכיינות מיוחדת לפני המשחק. לא יודע, לא הייתה אווירה של "אכלו לי, שתו לי, השאירו את רנדל בקיטבג". באו. עלו. שיחקו. הראו המון חוסן. חוסן. זה נותן למאמן שלהם (קטש, לא?) המון תקווה להמשך העונה.

סולומון. שח לי ידיד טוב מבאי אימוני מלחה, טרם העונה: סולומון נראה טוב. מה טוב? שאלתי. טוב, שח הנ"ל. מצב אתלטי נהדר. האיש מכופף ברכיים בהגנה, יותר נמוך מהקול של גולית עליו השלום. סולומון באמת עושה הכל השנה. כבר אמרו לפני. ולא רק שעושה הכל, עושה את זה באחריות, ברוגע, בשלווה. סולומון נמצא בשלב עדין וזמני, בו השנים היטיבו עם רוחו ונפשו, וטרם נגסו כתמסח, בגופתו. תענוג אמיתי.

ויש משהו מצחיק ומרתק בפעולתו של "רצון". הוא עושה הכל בסלואו מושן אבל במהירות הבזק. שמתם לב? זה לא ייאמן. הוא צולח את המגרש, עולה לזריקה, מטעה, מסבסב, הכל כאילו בהילוך איטי, ואיכשהו, הוא מותיר דמויות עלומות מאחור, ועולה לזרוק בלא תגובה ראויה מצד הנוטרים. פלא.

נעימי. באמת סיפור מורכב, אבל, חייבים להגיד – הפציעה של אוחיון באה לו טוב. עם כל הצער שלו על נבצרותו הזמנית של חבר הקבוצה ידה ידה. יש משהו בידיעה שמי שדורך על המשבצת שלך, ובכן, לא יכול לדרוך, שנותן סוג של ביטחון.

נעימי יודע שהאצבע של קטש תהיה פחות קלה על ההדק. הוא יודע שקטש לא רק ייתן לו לשחק כדי לשקם אותו, אלא באמת כי לא תהיה לו הרבה ברירה. זה אמנם עדיין לא פתרון קסם, ואכן, לקח לנעימי דקות ארוכות עד שאיפס את היד, הרגליים, ואולי בעיקר את הראש, אבל בסוף זה עבד. נעימי בנוי באופן די בולט על הזריזות שלו. מה שקרוי, צעד ראשון. ואחרי הזריזות, הוא גם מאוד מהיר. הוא מנצל את זה גם כדי לחמוק ולחדור, וגם כדי לחמוק ולעלות לזריקה חופשית.

מול בני השרון, בחכמה, הוא בחר ללכת אל הסל בהתחלה. למה לזרוק מרחוק אם אפשר ללכת על בטוח? זה לא היה משחק החזרה של נעימי, כי אי אפשר לחזור רק ממשחק אחד. אבל, זו היתה לגמרי התחלה טובה. ייתכן שבדיעבד, הפציעה של יוגב גם באה לקטש טוב. אם זה מה שיוסיף לו את נעימי לרוסטר, וישאיר את אבא של נעימי בפוסטר.

חכמון. לו אני קטש, ואני לא, מושיב אני את אותו חכמון לכתוב על הלוח 800 פעם, לא לוקחים את ג'יימס אחד על אחד לסל. גם אחיך הגדול, א. קוקיה הי"ו, כמעט לא עושה את זה, אלא בעיקר נע יפה בלי כדור, ומשחק אותה עם ריבאונד התקפה. תעוזה זה טוב, ליאורי, אבל בפעם השלישית תוך עשר דקות, שניסית את זה (על גי'ימס? באסטון? זה משנה?), כבר די ידענו איך זה ייגמר. רמז, זה לא מתחיל במילה סל.

לא חבל? אחת הגדולות של שחקנים מוגבלים היא לא לעשות את מה שהם לא יודעים. ואתה יודע מה ,ליאורי? גם חברך למקצוע, סופוקליס ש. , למשל, לא עושה דברים שהוא לא יודע, כמעט. ויש הרבה שהוא לא יודע. וגם הוא יודע. מה, הוא לא יודע שהוא לא יודע? (למען חברינו שנולדו אחרי 1.1.80, זה גשש מפורש).

אנא. תקע מרפקים להנאתך בצבע, נוע נוע ללא כדור אל מתחת לסל, ונעץ את עקביך בקרקע אל מול ישבנים תוקפניים. אבל אל תיקח חוסמים גדולים וגבוהים אחד על אחד לסל.

ולסיום סיומת. המשחק ברח לבני השרון בין הידיים. ומה שכאב לראות הוא שנעשתה שטות, שחוזרת לפעמים. אחוזי הקליעה משלוש, כידוע לכולנו, נמוכים המה מהאחוזים לשתיים. מטר, שניים, שלושה, בתוך הקשת, והנה, צימחת לך את האחוזים. גרונפלד, על אף שהלוח הורה על שוויון, שניותיים-שלוש לסיום, בחר, מעשה שטן, להתייצב על קו השלוש, ודווקא משם לזרוק ולהחטיא. למה? כי ככה הוא רגיל. וחבל.

כזכור, ניצחון הוא ניצחון הוא ניצחון. באחד, בשתיים ובשלוש. אבל, ככה הוא רגיל. נדמה לי שהיה זה רלף קליין שאמר שהדבר הטוב ביותר לומר לשחקנים, בפסק זמן של שניות אחרונות, הוא, תעשו את מה שעשיתם באימון אתמול. אז יכול להיות ששווה לתרגל את זה שוב, דן.

ושאר העניינים? מה, הכוונה למייסיאו "סנטה קלאוס" באסטון? לתצוגה של ניילון, והמלצות יקרות מפז כיצד להפעיל אותו? ההגנה של נעימי? דן שמיר בפסקי הזמן? יפה. שאלות טובות. נחשוב על זה. אולי בפעם הבאה.