תם הטקס, הפלייאוף בפתח, היידה-גוני-שלנו. 27 מחזורים של ליגת קזינו-לוטו חלפו להם ככה סתם כאילו כלום.

משחק זמנים משעשע עשו לנו אלה בקזינו - אף על פי כי רוב זמנה נדמה היה כי מריחת הזמן היא אינסופית, כאילו היתה זקנה יקית המורחת את פרוסת החמאה שלה על הבוקר. אבל פתאום, ככה סתם, אתה אומר לעצמך: מה, זהו, נגמר?

אז זהו, נגמר. בינתיים. קבלו סיכום מבית בורוכוב-סוקולוב ל-27 הפרקים הקודמים:

פרס הבחו"כ מוענק בזאת לסדרן העבודה של ליגת קזינו. איזה כיף היה אתמול מחזור של חמישה משחקים בו זמנית, באותה השעה, שעה נורמלית יחסית (20.00). מכאן כנראה נבעה התחושה הנ"ל של "מה זהו? רק התחלנו" כי זהו, שבאמת רק התחלנו, ליגה נורמלית מסודרת של חמישה משחקים בו זמנית.

מה לעשות, כשיש לך בליגה 10 קבוצות ואתה מזיז משחק אחד שמאלה, אחד ימינה, נשארת עם "מחזור" משחקים שאפילו לא מצדיק רבע אינץ' בעיתון. וכן, גם שיווק הוא חלק מהעניין כאן.

כמאמר כל הפילוסופים מימי קדם: מקל אחד נשבר בקלות, אגודת ענפים היא כבר קרש חזק ויציב. ולנמשל: אשקלון נגד ראשון נעלמות מהר תחת איזה ביפ ארור סלובני, אבל להחביא 10 קבוצות באותו יום, זה כבר קצת יותר קשה.

מאמן השנה: עופר ברקוביץ'. הביא את אשדוד למקום לא רע בכלל באמצע ולא היה רחוק גם מעקיצה הגונה הרבה יותר גבוה. היו שם כמה וכמה (וכמה!) פציעות נאחס במהלך העונה, ובכל זאת הצליחו להתאושש ולהישאר באיזור, ולך תדע אם טפירו לא מעיף עכשיו את הירושלמים הליצנים לכל הרוחות.

ליאור ליובין-שלנו, מג"ג-שלנו, הביא את אלופתנו הגאה למקום השני, וגם שם, כולל שינויים בתנועה, טרייד מצויין, דעיכה של סוסון הבר-יאור עידו קוז'יקרו האלילי, ולא מעט ברגים משוחררים בגזרת הזרים. נזכיר בכל זאת מי עזב את הקבוצה השנה - רנדל, כדיר, פארגו, סוואן, דאוול, רשימה מכובדת ביותר.

ברם אולם - הנבחר שלי הוא . . .

הוא . . .

הוא . . .

פרויק'ה! יאאא אולוהים! איזה איש, שכה אחיה.

מלבד היותו משכמו ומעלה בין כל הילדודסים האלה שמנהלים כאן משחקים פתאום, האיש הביא את ראשון לציון למקום מכובד ביותר, עם סגל שחצי ממנו הוא הימור גדול. קו הישראלים שלו היה, על הנייר לפחות, הכי קצר בליגה, וללא אף שם מפוצץ. חנוכי את אורלנד עם גב מאייל שולמן נתנו יופי של מענה לחוק הישראלי, ודוויין מיצ'ל הוא מועמד מפתיע ביותר לתואר ה-MVP של העונה, עם מספרים נאים ביותר. הגניבה של הברבור אייזיה סוואן באמצע העונה - בכלל שיחוק.

והכי חשוב- העונה חזר לאפי הברק בעיניים, זה שקצת כיבו לו שם באיזור יד-נוקיה. שמחת חיים, קריזות על השופטים. אפי, בקיצור. צבעוני האיש, יודע כדורסל יותר מכולנו ביחד ואין לו חשבון, אין לו. כנות, וואבוס, הכל. באמצע העונה הודיע שניצן חנוכי הוא שחקן ההגנה הכי טוב בארץ, לדוגמא.

למה? כי ככה הוא חשב, וזהו. לא לשים לחץ על השחקן, לא לבקש ממנו לקחת מנהיגות בכוח ולא שאר תאוריות קשר מהזן העפר שלחי. ככה חשב, ככה אמר.

אז מאמן השנה - אפי.

שחקן העונה – תיישון תותח על כמובן. גם לי ניילון מסוגל לעשות שמות ביום בו הוא קם על הצד הנכון. דוויין מיצ'ל עשה נפלאות במדים הכתומים, ובלי טפירו אשדוד היתה אשקלון.

אבל אין מה לדבר, השחקן שעשה לקבוצה שלו את החיים הכי קלים שיש, טרף, בלס, שדד כל מה שממול, והותיר לחברים רק לחגוג על השלל, הוא דורון פרקינס. בלעדיו מכבי ת"א מסוגלת לאבד משחקים גם לאשקלון ומכבי חיפה. איתו מכבי ת"א היתה קבוצת ההגנה הכי טובה באירופה.

הפציעה שלו היא זוועה ספורטיבית אמיתית. הסיכוי שהאיש יחזור למגרשים לא מרשים כלל וכלל, וגם אם, אי שם בעתיד, לא ברור מה נראה. פרקינס התבסס יותר מכל על יכולת אתלטית מטורפת, חמש רמות מעל רובם המכריע של יריביו, בתוספת לאגרסיביות וחשק עז לנשוך את יריביו באיברים מוצנעים במידה שלא יתנו לו את הכדור.

מה ישאר מזה אחרי שירכיבו לו מחדש את הברך? לא ברור. לא עסקינן נניח במקרה גיא גודס, שאף על פי כי ברכיו עשו לו כל אשר יכלו, ידית היתה ונשארה עד היום, ולא רק.

בקיצר - נקווה שפרקינס יחזור. בינתיים הוא מקבל את ה-MVP על שם בורוכוב-סוקולוב לשנת 2011. גם את פרס שחקן ההגנה, אגב, למרות היותו של תיישון מתקין הגגות המוצלח שנראה כאן מזמן.

מה עוד? תגלית השנה. נקודה כאובה, עד כואבת מאוד. פעם, לא מזמן, התואר הזה היה הולך לחבוב שיצא מנבחרת הנוער, וקפץ לגדולים להראות שגם הוא יכול. בשנים האחרונות גם שחקני נבחרת העתודה, כבר בני 20, נמצאים ברובם בליגת קזינו 2. ככה זה כשיש שישה זרים בקבוצה.

השם הצברי היחידי ברשימה, בערך, הוא אייל שולמן מראשל"צ שקלע העונה 3.6 נקודות. למרות שכונה במהלך השנה "ילד" כמעט בכל שידור, עם עדיפות למאמננו-פרשננו האדמוני, שולמן כבר בן 24 עוד מעט. אבל בסדר, אנחנו בעדו, אחלה.

עוד הפציעו על מגרשינו דן גרונפלד על תקן צלע שלישית מפתיעה בבני השרון, וסילבן לנדסברג החיפאי, שני יהודים נחמדים למדי. זה האחרון, צעיר אגב, בן 21. נשמח לראות אותו עוד שנים רבים כאן בארצנו. נימולים מקפצים שכאלה אין לנו הרבה, וזה נחמד לנו. למרות כל הברדק הפסיכי שהיה השנה בנשר, תישאר סילבן, תישאר.

אהבתי לראות את יאן מרטין, הבן של, ולא רק. במילה אחת - שחקן. עזבו את המספרים וכו', מילה של סוקולוב - הבחור שחקן.

אכזבות?

לא מעט עלטות ירדו השנה ועטפו להם חבובים עתירי מעללים. פציעות שכאלה לא הועילו כמובן, אבל הן חלק מהעניין כשעוברים את גיל 30. לא כל אחד מאירק'ה.

ברמה הקבוצתית, מכבי חיפה עשתה כמעט כלום ושום מהפוטנציאל שלה, רק בסוף הראתה שיש שם משהו. ירושליים היא אכזבה למי שציפה ממנה למשהו, משמע עוד לא התרגל לעובדה שלא משנה מי על הקווים ומי ביניהם, במוקדם או במאוחר מלחה תצעק בוז.

בני השרון היתה יכולה לרוץ הרבה יותר חזק עם מה שהיה לה, מחצית ההפסדים שלה היו מיותרים לגמרי.

מספיק להפעם.

נסכם בכך שג"ג על המפה, שמקל הישראלי הכי טוב מחוץ למכבי ת"א, שגוני-שלנו-היידה-גוני הוא הרכז המחליף הכי טוב בליגה כבר שנה רביעית ברציפות. והאמת, אם ג"ג גונבת השנה עוד צלחת, אני לא מתפלא בכלל. תרשמו.

היידה-גוני-שלנו! היידה לסדרות פלייאוף בשעה אחידה! בוז מוחלט לביפ הארור וכל החרטא שלו לא משנה מאיזו עדה, מדינה או קבוצה!

אנשי הכדור הכתום אנו, יחידי סגולה.

ועל כן - "היידה-גוני נזעק מבין הגלים".