בואו נדבר רגע על קובי.

הרי העונה הזאת, ותהיה האלופה אשר תהיה (מיאמי, נו באמת, מפסידים מעכשיו גג 3 משחקים) העניין בפלייאוף הזה הוא נפילת הזקנים. את סן אנטוניו כבר שכחנו אולי כי לא ממש הופתענו, בוסטון גם היא הגיעה חבולה ורעועה, והסוויפ של דאלאס נגד הלייקרס - שירים את האף מי שדמיין את זה.

אף אחד לא קם.

בכל זאת, קבוצה של פיל האליל, עם גאסול ואודום, פישר הבלתי נלאה, ארטסט לטוב ולרע, וגם קובי בראיינט אחד.

אגב, הערונת קטנה בעניין פיל האליל ורון-רון. ברוב הכתבות על הקריירה של פיל נטען, כי הוא היה הראשון שעשה משהו עם הפסיכופט. אז זהו שלא, כי גם קודם ביוסטון, הוא היה משהו-משהו. לציבור יש זכרון קצר, מסתבר.

עוד לא הספיקו הלייקרס לעוף, כבר נחרצו הדעות כי זהו, קובי כבר לעולם לא יתקרב למדרגת מייקל ג'ורדן, תם וחסל עידן קובי, ותם עידן ג'קסון. תם הטקס באופן כללי.

ואני, אני רוצה לזרוק כמה מילים לטובת קובי.

חשוב לי לציין, ברמה האישית אני לא סובל את הבחור. לא משהו ברמה של לברון המשוקץ כמובן, או לחילופין בוז כללי כמו ריקי רוביו הלץ, אלא סלידה אישית מבחור שחצן, מעצבן למדי, חנון באופיו וגם, לא נשכח, בעל גישה תוקפנית משהו כלפי המין הנשי. בקיצור - מניאק.

ברם אולם, להלן טענות הסנגוריה מטעם בורוכוב-סוקולוב-שפטלוב: קודם כל, אם מזכירים אותך באותה נשימה עם ג'ורדן המצב שלך לא רע בכלל. וכשמזכירים וסוקרים את רשימת הגדולים מכולם אז לא, קובי לא ברמה של ג'ורדן או מג'יק, אבל הגארד הבא בתור, ובכן, מי טוב ממנו? למי יש יותר אליפויות ממנו? למי יש מספרים כשלו? דומארס, דרקסלר, סטוקטון, פייטון, אייברסון, לא ולא .

אם יש תחום שחושבני שקובי עבר בו את ג'ורדן, הוא בעניין האסתטי והגיוון ההתקפי. אמנם ג'ורדן המציא את הכדורסל המודרני, זה שמתנהל כשהראש בגובה הטבעת, אבל קובי לקח את זה קדימה. כמות מהלכי הטופ 10 שלו היא בלתי נתפסת בכלל, וכוללת מהלכים מכל הסוגים והמינים, ריחופים, דאנקים על שלושה שחקנים, קליעות באזר, סלים מטווחים פסיכיים אחרי עבירות ועוד ועוד. גם ברמת השואו- קובי תמיד ידע לתת את שלו, יש לציין שפה ושם על חשבון הצלחת הקבוצה.

קובי הוא שחקן ההתקפה הגדול ביותר מאז ג'ורדן, נקודה.

הלאה.

ג'ורדן ידע לברוח בזמן. פעמיים פרש בשיא, אחרי שלוש אליפויות בכל סיבוב, כנראה כשהריח שנגמר לו הסוס. הוא לא שיחק 13 עונות רצוף בליגה, ולא החל זאת מגיל 18, כשמהרגע הראשון היה מסומן כיורש משיח, ומן בר כוכבא כללי, כולל פייס טו פייס באולסטאר.

(הופ, אני חושב שפתאום נתתי כאן טוויסט נאה לשאלה המיתולוגית מי היה הסגן של בר כוכבא, לא ככה?).

עידן קובי השני, משמע ימי גאסול ואודום, שהסתיים ב"רק שתי אליפויות פלוס הפסד אחד לבוסטון המופלאה כשעוד היתה בטריה לזקנים", הוא אחד הגדולים של שחקן בודד בליגה לתולדותיה, שני אולי רק לשתי האליפויות של יוסטון והאקים.

בחיים לא תשכנעו אותי שגאסול-אודום-פישר הם ברמה של שחקני המשנה של שושלות גדולות אחרות.

על בוסטון - לייקרס של האייטיז אין מה לדבר בכלל, ואת דטרויט כמו גם עונות מסוימות של סן אנטוניו לא נשווה, כי אלה לא היו קבוצות של כוכב אחד ענק וצוות משלים אלא פשוט קבוצה מהזן הישן.

ואל תגידו לי שליד ג'ורדן היו רק שחקנים משלימים. שלא תעזו, יעלה לי כל הפניני למוח. פיפן, כל עוד ג'ורדן וג'קסון שמרו על הברגים שלו, היה השחקן הכי טוב בעולם. קוקוץ' היה קוקוץ', מלך אירופה ולמרות ששת האליפויות שלו, באירופה ובמנש, אחד הבזבוזים הגדולים בתולדות הליגה.

ודניס רודמן, נו, הוא אולי לא השחקן הראשון שאתם בוחרים לקבוצה שלכם, אבל הוא בטוח השחקן הראשון שאתם לא רוצים שישחק מולכם.

לקובי יש את גאסולינה ואודום. אה, ופישר. פישר, פישר, פישר. כאן אנחנו מגיעים סוף סופו לנקודה הכי מעניינת.

בשושלת קובי השנייה, היה לצידו שחקן קלאץ' אחד רציני בלבד. אחד שאתה יודע שלאורך זמן יהיו לו את הוואבוס לתת בראש ולא יעשה במכנסיים ברגע המכריע. לא ברמה המקצועית, ברמה המנטלית.

תעברו בין כל אלופות הליגה מאז ועד בכלל, ולא תגלו עוד קבוצה שכזאת, אף לא אחת.

בדטרויט כולם היו רוצחים. לשיקגו 1 היו את פקסון, ביל קרטרייט הזקן, הוראס גראנט כדי לחפות על האלרגיות של פיפן. ביוסטון כולם חוץ מאולאג'וואן היו נגרים עצבניים וקשוחים. בשיקגו 2 היו את הארפר, סטיב קר, רודמן, קוקוץ.

לסן אנטוניו היו את פארקר, ג'ינובילי, רוברט הורי. לחולון וג"ג יש את גוני, אבישי גורדון, ודיקסון/פארגו. ומה יש לקובי חוץ מפישר? את אודום? את גאסולינה? הרי כששני אלה אשכרה נותנים איזה מהלך קלאצ', אתה עדיין מופתע לטובה, למרות שהם כבר בני 30 פלוס.

רון ארטסט קשוח מאוד בימי שני, אבל בימי שלישי הוא חושב שהוא דולפין ומנסה לקפוץ דרך החישוק. כשאתה מחפש יציבות מנטלית, הוא לא הראשון שאתה חושב עליו. אולי מהסוף.

אף "קבוצת שושלת" בתולדות הליגה לא הכילה כל כך מעט שחקנים עם "מוניטין ווינר" מוכח כמו הלייקרס של שלוש השנים האחרונות.

זאת הפואנטה שלי, ועל זאת נפרגן לאדון קובי בראיינט. וגם הוא בעצמו, בל נשכח, חנון. יצעק, ינשך וינבח, היה ונשאר חנון.

נסכם: תם עידן ילידי שנות ה-70 בליגה. הלברונים כאן, ובגדול. עם לברון אי אפשר לדעת, אבל ישנו חשש רציני שעידן אופל קופץ עלינו ברגעים עלינו ממש, ואך שילוב של דוראנט + כריס פול + דווייט הוארד יוכל למנוולים הללו.

ואם נצעק "היידה-גוני" מבין הגלים, זה יעזור? לא ברור. ננסה, שיהיה.