כל האמת ורק האמת מאחורי פריצת הסורים בגבול הצפון
צוד בדיחי, נתין מכובד, חי וגר וגם להיפך ברמת הגולן. נאכבה-מה-נאכבה, הוא יודע בדיוק מה היה שם ואיך קרה שסורים (סורים!) רבים (רבים!) התנפלו על הגדר.
19/5/2011    
 

ובכן כי כן, חברים וחברות (אני יודע שגם אתן כאן לפעמים), בתור כתב כדורסלע לענייני רמת הגולן והסביבה, הרשו לי לספר לכם מה באמת התרחש ביום ראשון בגבולה הצפוני של ישראל המדינה עת פרצו סורים רבים אל מעבר לגדר.


אזובי הניוז יפטמו אתכם בסיפורי נאכבה-מה-נאכבה. לא היה ולא נברא. הנני ואספר לכם את האמת, ומעשה שהיה כך היה.



שמא נתחיל? שמא אינדיד.


עוד משחר הימים ידועים תושבי רמת הגולן כאנשים סימפטיים וחביבים. יחסי שכנות מצוינים יש לנו עם כל שכנינו. החל מתושבי הגליל במערב וכלה בתושבי סוריה במזרח. כאלה אנחנו, שוחרי שלום וטוב.


עם השנים תפסו היחסים תאוצה, ואף הוקם פורום משותף לענייני הסביבה. מעין נשיאות ספרה איזורית שכזו (מלבד אי אילו הבדלים, שהבולט ביניהם נעוץ בעובדה כי בפורום הצפון נהגו המשתתפים לאכול תפוחי פינק ליידי מפחידים בגדולם, בניגוד לנשיאות הסיפרה בה מעדיפים, כידוע, בורקסים נוטפי שומן).




ספינת הדגל של הפורום היתה, כמובן, קבוצת הכדורסל המשותפת. גליל עליון גולן, קראו לה. יודעי דבר מספרים שגם השכנים ממערב אהדו אותה. בקלאוות חינם היו מחולקות ברחובות קונייטרה בימים של ניצחונות, ואחרי עונת האליפות ב-93 חולקו גם דובדבנים וכנאפה (חבר קרוב שלי מדמשק טוען בתוקף שהשיר "משיח משיח" היה להיט במסגדים באותה שנה קסומה. לך תדע).


והנה, יום אחד, בהינף קיצוצי תקציב או משהו בסגנון, ארזה הקבוצה את מטלטליה וירדה לעמק. האולם בכפר בלום נותר מיותם, ותושבי הצפון לא ידעו את נפשם מחשש דאגה תדהמה וזעם. ככה פתאום, משום מקום, גן נר.


על פני השטח נראה היה כי תושבי הצפון נטשו את הקבוצה, ומלבד אי אילו משוגעים (שאני אחד מהם, לא אכחיש זאת), לא נותרו אוהדים צפוניים לקבוצה שיטריחו את עצמם עד לעמק על מנת לעודד את קטש.


אבל כל זאת מעל פני השטח. האמת היתה אחרת לגמרי. פורום הצפון התכנס בבהילות לישיבת חירום. איש לא נעדר.




לעולם לא נדע בוודאות מה נאמר שם. ומה הטיח רביע החסון, נציג הדרוזים בפורום, ביוגב החולב, נציג הרפתנים. או מה גרם לבשאר אבו סנינה, נציג העלאווים בפורום, לכנות את רביע החסון בשם המעליב "אוזני מפרש". אבל דבר אחד בטוח לחלוטין: חיים אוחיון, תושב רמת הגולן, זומן בפני הפורום ולאחר משא ומתן הבטיח דבר אחד באופן נחרץ: "אם תהיה צלחת, היא תונף ברמת הגולן".
הבטיח, וקיים.


בעשרים ושבעה במאי, עת זכה חיים אוחיון עם ג"ג הפקות ואירועים בצלחת האליפות, לא שכח את הבטחתו ואת חברי הפורום, ומקץ שבוע התייצב בפניהם עם הצלחת. יש לו מילה, לבחור.


מאז ועד היום מוצגת צלחת האליפות לראווה במבשלת הגולן בעיירה קצרין. ובפורום הצפון חוגגים מדי שבוע עם תפוחי פינק ליידי ענקיים. אלא שכאן לא נגמר הסיפור.




תושבי העמק לא אהבו את העניין הזה של הנפת הצלחת במבשלת הגולן דרך קבע. או כפי שהתבטא החבר אברשה באחת מאסיפות הקיבוץ: "כפי שלא נמסור את ילדינו לגידול בבתי הילדים בכפר חרוב ומבוא חמה, כך גם לא נרשה שהצלחת שלנו תונף דרך קבע אי שם ברמה".


מפה לשם התארגנה משלחת להשיב את הצלחת "חיה או מתה". הלכו הקיבוצניקים של העמק, ניסו את כוחם מול לוחמי הצפון, ובסופו של יום קרב וערבו, ולאחר מלחמה עיקשת מצידם של תושבי הגולן, כשבראשם רביע החסון וחייליו הדרוזים, נותרה הצלחת בידי אנשי הגולן, הגליל העליון ודרום סוריה.


חגיגות ספונטניות פרצו בצומת הגומא בגליל העליון, בפאב ג'ילבון ברמת הגולן, וגם על גבעת הצעקות בסוריה. כנהוג בחגיגות ספונטניות, פרצו האוהדים את הגדר על מנת לחגוג ביחד עם גיבורי הקרב ממג'דל שמס. רביע החסון הורם על כתפיים, ובשאר אבו סנינה אף הביא כבש שמן לסולחה.


לוחמי העמק חזרו לביתם מאוכזבים מעט, אך כפי שהבטיח אברשה, "הצלחת של השנה לא תצא מן האולם בגן נר כל עוד אני חי".



האומנם?


אם נחיה, נוהג לומר נשיא הסיפרה, גם נראה.

 
 
מייקל האצ'נס
 
 
אאודי נוריס
 
 
Powered By Art-Up