חלום ליל קיץ
מחזה של שייקספיר? ודאי. שיר של החונקים? גם. אבל מעכשיו "חלום ליל קיץ" הוא בעיקר אייטמון סהרורי חדש של רן בורוכוב-שחמורוב.
29/6/2011    
 

קוראי כדורסלע-האתר כבר נחשפו בצורה זו או אחרת לעולמי הפנימי. על כך כבר התנצלתי, אך אחריות ביטוחית לנזק נפשי מצטבר אני מסיר מעצמי.


אז הנה שוב בא עלי חלום לילי משונה-משהו, וחשבתי אולי אשתף בו את העם. שהרי אם לא יזיק, זה בטח לא יועיל.


(הסבר מדעי קצר - בורוכוב-סוקולוב סובל לפרקים מנדודי שינה עצבניים, מה שגורם לו לישון מספר שעות שינה שבועיות כמו הגופייה של רוברט פאריש. אז יש תוצר לוואי לעייסק).


נתחיל? נתחיל.


המסך עולה: אני מוצא את עצמי בחדר ההלבשה של הלייקרס, רגע אחרי הסוויפ לדאלאס. משום מה כולם מבסוטים, רון ארטסט מריץ דאחקות ברומנית (????) עם שאנון בראון. רומנית אני לא מבין גם בחלומות שלי, אבל די ברור לי שכדאי שפאו גאסול יסתובב עם אחיו בתקופה הקרובה.


אני נכנס לפרקט, ועמית גל יושב שם ליד. מפצח שקית של פיסטוקים ואת הקליפות יורק על הרצפה. "בוא תראה" הוא צועק לי, "בוא תראה איך מחתימים שחקן NBA ב-40 אלף דולר ושקית של ירוקים".



לא טוב לי שם, ואני מתחפף, תופס רכבת לילה לקהיר ומגיע ישר למשחק של נבחרת הבנות מול צ'כיה. ואני בחמישייה, לא פחות. על הירכיים (השריריות, יש לציין, וזה לא בחלום) אני עטוף בתחבושות אלסטיות של מומיה, עם הדפסים של בוב ספוג.



הצ'כיות קורעות אותנו. יש להן איזה ענקית, מינימום 2.10, שדומה באופן חשוד לדירק נוביצקי, רק קצת יותר מזוקנת, והיא מורידה אותי לפוסט אפ וטוחנת אותי שוב ושוב. אני צורח(ת) שאני רוצה כבר חילוף, מה גם שנדמה לי שעשיתי כבר 8 עבירות לפחות, אבל הבנות על הספסל מאבדות קשר עין כמו מלצרית בפאב תל אביבי .


חוטף את הג'ננה הסוקולובית ומעיף את הכדור לתוך הפרצוף של הנוביצקית, שמתחילה מצידה להשתעל כמו מטורפת.


מוצא את עצמי בתא מעצר. שאק יושב לידי על הרצפה וסורג כאילו היה סבתא מאלבמה. "מה אתה עושה?", אני שואל אותו, "סוודר לריקי רוביו" הוא אומר לי, "אתה יודע מה הטמפרטורה במינסוטה בינואר?" שלא במפתיע עמית גל גם שם, שוב. עושה סקאוטינג על הסוהרים, מצטט להם קטעים מקינת דוד.



הדלת פתאום נפתחת, ולחדר פורצים ארבעה שחורים אימתניים ומוביל אותם דני ברכה, או אולי זה שמוליק ברנר בכלל. ברכה שולף מחבט טניס ומתחיל בסרבים מטורפים לכל הכיוונים. אחד הג'בארים, עם תחת גדול וקול מעצבן, צועק עליו: "אני בשביל פחות ממיליון דולר, לא נוסע לשום אדריאטית"!


"חבוב, לפני שנתיים אכלת בחדר אוכל של מרחביה", עמית גל צועק עליו.


שאק אפאטי לגמרי. די מדאיג אותי הבחור, אבל קראטה מה קראטה - אני לא מתקרב לאנשים שהברך שלהם שוקלת יותר ממני.


כל ישותי זועקת "אני רוצה הביתה!", אבל עמית אומר לי שגם למונט ג'ונס רצה הביתה כשהיו קטיושות ושאפסיק להיות כזה יללן. עוד לא סיים את המשפט, ברדיו של הכלא אומרים שאולימפיאקוס התפרקה, ופאו עוברת לשחק בלאומית בארץ (קזינו 2) כי שם משחקת הקבוצה השנייה האדומה הכי מזוכיסטית באירופה.



אני מתעורר. להפתעתי אני מגלה את עצמי בחליפת הקראטה שלי, באמצע אימון קרבות. "עוד פעם אתה מנקר באימון?" צועק עלי המאמן, "תתרכז, ראיתי מספיק אנשים שחוטפים בעיטה ומפונים לאיכילוב עם זעזוע מוח". אני המאמן אגב, אבל זה לא רלוונטי לסיפור.


אני מסתכל עליו בעיניים בוהות של יותם הלפרין מול פקיד שומה, ואומר לו: "אז תודה".


ובימים אלו של חום ויזע ודמעות, רק היידה-גוני, נותר לנו לזעוק מבין הגלים.



לילה טוב.

 
 
ניקולה פקוביץ'
 
 
לבאן מרסר
 
 
Powered By Art-Up