אנשים כמו סטיב נאש, כך אומרים, הולכים עם שמש בכיסים. תמיד נעימים, תמיד מחייכים, אף פעם לא כועסים. וגם אם כן, וברור שכן, הם לא נותנים לאף אחד לראות את זה.

עוד הפסד, עוד ניצחון, עוד הפסד, עוד הפסד. עוד עונה שלא הולכת לשום מקום בפיניקס. נאש נכנס לחדר ההלבשה ומסתכל על הפרצופים של האנשים שכבר לא יעזרו לו לנצח. הוא מחייך להאקים ווריק, שחקן שקיבל כל כך הרבה מתנות מהטבע ולא העניק בתמורה שום דבר לאנושות או לעולם הכדורסל. הוא מחליק ליטוף לסבסטיאן טלפייר, אחד שפימפמו את שמו מגיל 12 ושם, בערך, המשחק שלו הפסיק להתפתח. הוא מגניב קריצה לצ'אנינג פריי, שהגדיר עצמו "בופה של כל טוב" עוד לפני שקרע זוג נעליים אחד ב-NBA. מקסימום פיבי בופה, חושב נאש, אבל הוא אף פעם לא יגיד לו את זה.

לא קשורים לאייטמון, אבל שיהיה

ואז נאש מתיישב, מותח את הגב, שכואב כמו אחרי מסאז' של פרדי קרוגר. אולי בעצם עדיף לשכב. בגיל 38, לא מתעסקים עם הדברים האלה. גראנט היל נכנס לחדר, מחייך למראה ה-MVP לשעבר (פעמיים) מרוח על הרצפה כמו שטיחון אמבטיה עם עיניים ואף. הנה אחד שקצת מבין, שיודע מה ההרגשה.

לפעמים נאש מאושר. כמו ביומולדת לפני שבוע, למשל. סל ניצחון סטיב נאשי אופייני, בתנועה שאי אפשר לחקות ושאחריה אי אפשר להתחקות, רגל פה, רגל שם, ידיים במקום אחר. רגע יפה, כותרת נחמדה ל"אריזונה טיימס" או וואטאבר, כזו שמצרפים לה תמונת אקשן צבעונית. החיוך שם, כמובן, אבל אם מביטים היטב רואים גם קמטים ועייפות, בעיקר עייפות. וניצוץ בעיניים נמצא, אין מצב שלא יהיה שם, אבל הוא כבר על אש קטנה. כנראה שיותר מזה כבר לא ייצא.

ואז עולים לשחק מול יוסטון ומפסידים, למרות שנאש לא מחטיא מהשדה (7 מ-7) ומחלק 13 אסיסטים, והוא גם היה יכול לסיים עם 20 אם לא היו הורסים לו את המסירות, שכמו תמיד, מדודות כמו אצל חייט איטלקי שתופר חליפות רק לאנשים עשירים מאוד. פתאום בא קייל לאורי – מי זה בכלל קייל לאורי? – ודופק שלשה מטר מאחורי הקו, על הראש, ומשהו בחדרי חדרים בראשו של נאש מזמזם את הקאץ' של דני גלובר ב"שליחות קטלנית", מהדהד ברפטטיביות "איי אם טו אולד פור דיס שיט".

אבל אז הוא חוזר לחייך, גורם לאולם שלם לחייך, ומחזיר את הסאנס למשחק עם עוד ליי-אפ, כי הרי הוא לא מחטיא היום, אבל החברים לא תורמים מספיק הפעם. והוא כבר בן 38, לא יתחיל פתאום לצעוק עליהם, בטח לא בשלב הזה של המשחק, של הקריירה. וכשיורדים מנוצחים מהפארקט הוא מנסה לעודד, אבל רק את מי שאכפת לו, ויודעים מה? כבר אין מספיק כאלה.

בצילום: סטיב נאש איננו

ואחרי 24 שעות עם הילדים - איך הם גדלים מהר, אינעל רבאק, וכן, יש ביטוי כזה בקנדה - טסים לקליפורניה. טיסה קצרה יחסית, אבל עדיין טיסה. והכסא מרווח, כי זה מטוס פרטי, ויש אפילו מסאז' – ולא כזה שעושה פרדי קרוגר – אבל הגב עדיין כואב כשמנסים ליישר אותו. כל מי שמלאו לו 38 אביבים ושיחק 1,200 משחקים יגיד אותו דבר. והדיילת פותחת את הדלת של המטוס, ומחייכת, והוא מחייך בחזרה אפילו שכואב.

ובמשחק זה כבר לא 7-7, יותר לכיוון ה-2 מ-7, אבל הפעם החברים התעוררו על הצד החיובי של הנחום תקום והם דואגים לעניינים. איך לא ידאגו, כשנאש דואג להם עם 15 אסיסטים, שהיו יכולים להיות 25. זה נחמד שיש קבוצות כמו סקרמנטו, עם שחקנים שבאמת לא אכפת להם משום דבר חוץ מעצמם והם לא מחייכים כמעט אף פעם.

והנה הרוקי מרקיף מוריס מבסוט, כי הוא קלע 18 נקודות ב-26 דקות, הרבה יותר מהתאום האבוד שלו ביוסטון, ששיחק רק שלוש פעמים העונה. ונאש מבסוט בשבילו, כי לנצל צ'אנסים בשלב מוקדם בקריירה זה נחמד. הוא נזכר בשנה הראשונה שלו בפיניקס, לפני 16 שנה, כשאף אחד לא נתן לו צ'אנס כי היו קווין ג'ונסון וג'ייסון קיד לפניו, ונאש חייך הרבה גם אז, למרות שלא היו לו הרבה סיבות. והיום ג'ונסון הוא ראש עיריית סקרמנטו, שם משחקת קבוצה של שחקנים שלא אכפת להם בכלל.

ובחדר ההלבשה נאש רואה מרצ'ין גורטאט, והוא מחייך, כי יש לו עונת שיא בקריירה עם 15 נקודות באחוזים מטורפים, ואם לא היה לו בקבוצה רכז קנדי עם תספורת מוזרה הפולני הזה בקושי היה מגיע ל-7 נקודות, באמת בקושי. ונאש מתיישב, מעיף טיפת זיעה שהחליקה מהשיער החלק מאוד וחושב שוב על דני גלובר. וכמה מתאים, הנה גראנט היל עומד, מפזר ניחוחות של אפטר-שייב, ונאש יכול להישבע שהוא רואה שיערות לבנות בשפם שלו. והמאזן הוא 12 ניצחונות ו-15 הפסדים, 44% הצלחה, מקום שלישי בבית הפאסיפי ומקום 12 במערב. 12 מתוך 15 קבוצות, אחלה של אחוז בדרך כלל, אבל זה לא עובד ככה במקרה הזה.

הופה, אפילו צ'אק אידסון הגיע לאייטמון. על אף שאיננו סטיב נאש

ושוב הוא אורז את הדברים, חושב על הטיסה הבאה לסן פרנסיסקו, על הגב, על פרדי קרוגר. עיתונאים נכנסים, רק עושים את העבודה שלהם, צריך להיות אדיב, לחייך. וג'ארד דאדלי מתנגש בו בטעות מאחור, מתנצל, ודחף עמוק קורא לנאש לקלל אותו, יא בן זונה, זה ממש כאב, אבל הוא רק מחייך ואומר "נו וורי, מייט", שזה בכלל ביטוי אוסטרלי, אבל הוא החליט לאמץ אותו כי זה פשוט מתאים לאופי שלו.

ואולי, רק אולי, יקרה לו נס כמו שקרה לקיד, שלעת זקנה היה במקום הנכון בזמן הנכון וקיבל טבעת. ולעזאזל, הנה עוד פעם הזעם החבוי הזה, הרי אני הייתי צריך להיות שם, עם נוביצקי, ולזכות באליפות בדאלאס, ולמה דווקא עם קיד הגרמני הזה החליט שהוא לוקח אליפות ויהי מה ולעזאזל הלברונים והוורידים של העולם.

אבל כנראה שזה כבר לא יקרה לנאש, כי מה הסיכוי שזה יקרה בגיל 38 וצפונה. בפיניקס אין סיכוי, ולמי בכלל יש כוח לעבור למקום אחר, להתרגל לסביבה חדשה, ויש ילדים, וגנים, ובתי ספר ואין סיכוי שנעבור עכשיו, פשוט אין מצב. וגם לאליפות, מה לעשות, כנראה שכבר אין מצב. וזה עצוב, ולא נעים, אבל היי, זה מה יש, ודווקא הייתה לו אחלה קריירה. ואז הוא קם לעיתונאים, ועונה בסבלנות לכל שאלה. עם חיוך, כמובן.