ראה את האור
רן בורוכוב-סוקולוב השחית עוד ערב והפעם ברחוב הארבעה בתל-אביב. אפילו תיאבון לראות את הפיינל פור לא היה לו. ואז הגיע רגע גדול, רגע מואר. האזינו.
24/5/2012    
 

שני אנשים לא צפו בפיינל פור. כלומר, עוד די הרבה לא צפו, הפגינו בחוץ, רבו עם הבוס, או סתם גרים באדלייד, אוסטרליה, ולא הגיע עד אליהם סיפור מעללי הגבורה של בנדה במשחק חמש מול אשקלון.


אבל בשניים אחרים לגמרי עסקינן. אחרים, הו הו, כמה שהם אחרים ונפרדים מכל אותם שבעה מיליארד ומשהו שלא צפו בערב חצאי הגמר בנוקיה-ההיכל.


אחד מהם הוא אני, נעזוב למה, אבל לא צפיתי. בדקתי בלילה תוצאות, לא הופתעתי, לא ממש התרגשתי לכאן או לכאן (מהתוצאות! רמז מקדים).


גובהי 1.75 מ' ביום טוב. בשיאי הייתי שחקן כדורסל על גבול המחורבן, מקסימום בינוני מינוס, אגואיסט שלא מוסר (קובי שכזה, אני קלאצ'יונר!) , ביד שמאל אני לא מסוגל להקפיץ כדור פעמיים ודיפנס זה מעייף. בטח כשאתה אמור לקחת זריקת קלאץ' אוטוטו, שומרים כוחות.



דווקא לקפוץ אני מסוגל. כלומר, הייתי, פעם, לפני כ-15 שנה, עת הייתי חמוד ועול ימים, וואחד ניתור היה לי, מסוגל הייתי להטביע, בכל הרצינות, דבר שאיך לומר, לא כל הישראלים שישחקו בגמר הפיינל פור יכולים לעשות היום. אבל זה היה אז. גם היום אני קופץ, אבל אני לא כל-כך נוחת.


זה אני. אחד שלא צפה בערב חצאי הגמר. לא באוחיון או רוט, גם לא בחנוכי וחג'ג'. השני שלא צפה, הוא מישהו אחר. להבדיל ממני. להבדיל מאוד ממני. אני יודע שהוא לא צפה, כי הוא חלף מול פני ברחוב הארבעה בתל אביב בדרכו, חושבני, לאכול ארוחת ערב נאה עם אשת חיקו.


היונה אנשים ונשים, היונה.


החבר דב"ש, איש אשכולות, טען כי אני בושה וכלימה, סמל לעם שצריך להחליף, יען כי לא הלכתי ללחוץ יד, לבקש חתימה, לפאר להלל ולקלס את היונה בחיים ממש. אולי הוא צודק.


אבל אני פגשתי את נדב ברחוב. היונה, בעצמו.



רעדו לי הברכיים, רעדו לי. כמו ילד התרגשתי, כמו ילד, כמו זקן שפגש את אהבת נעוריו שאבדה לו לפני 70 שנה בערבות סיביר. אני גמורה אני מתה.


אני לא איש רוחני בכלל. אמנם אני חי 24/7 אומנות לחימה יפנית, שכוללת בתוכה גם כמה רעיונות פילוסופים יותר עמוקים מלבעוט לבן אדם בכליה, אבל אני לא איש רוחני.


ליונה יש הילה סביב ראשו. ראיתי אותה בעצמי, בחיי, נשבע, נשבע ביונה, נשבע לכם. בכל הרצינות, האיש אחר. את כל הרחוב הוא האיר שם, לא צריך פנסים כשהוא באזור.


ולא סתם, הוא גם חייך. לא אלי, אני חושד, אבל חייך. דבר שלא עשה כל-כך הרבה במגרשים, וחבל. זה חיוך שמפרק לך את הקישקע, זה מפרק.


לא אכפת לי כלום. תגידו שאני דפקט שנפל שדוד מול אליל ילדות, סטייל גרופית של עפרה חזה, תגידו שאני צריך לקחת תרופות בעוד כמה צבעים, תגידו שאני נרקומן כדורסל שאיבד קשר למציאות, לא אכפת לי כלל וכלל.


האיש מואר, מואר ומאיר לגמרי, וזה למרות תריסר עונות בגופיה צהובה דווקא.



תשאלו את ג'ים קלהון, תשאלו אותו. תשאלו אותו גם איך היו נראים חייו, אם נדב לא היה בהם. גם החיים של ריי אלן היו נראים אחרת. בטח של דורון שפר. טובים או רעים יותר, אבל ממש אחרים. נדב היה בהם, בלעדיו היו קורים דברים אחרים בעולם.


הלכתי לישון מחייך. ישנתי טוב, אירוע נדיר במחוזותיי. חלמתי על הגג לנסטרוביץ', ישראל מול סלובניה, איש שגבוה מהיונה ב-15 ס"מ, ובתקופה שלנדב כבר לא היה ניתור. לי היה ניתור יותר טוב משלו בזמן ההוא.


הקפה של הבוקר היה טעים.


הוא מואר האיש הזה, שכה אחיה.


כדאי לכם גם.


 
 
גיא גודס
 
 
דראגן קיצ'אנוביץ'
 
 
Powered By Art-Up