אסכם רגע: ג'ורדן היה הכי טוב כי, כי, כי, כי הוא היה הכי טוב
שניים ושלושים ימים מאז אייטמונו האחרון כאן החליט רן בורוכוב-סוקולוב להוציא ראש לכמה דקות, להרביץ אייטמון ולחזור למזגן. נכבדו ונעריכו על כך.
2/7/2012    
 

שלום חברות, חברים ושאר מכובדים,


ימים טרופי קיץ שכאלה, בהם בו זמנית אני צריך גם לנשום, גם לזכור איך קוראים לי וגם לא להחזיק מעמד בין כל היורו-ביפ הלזה, ברוך שפטרנו. וכדורסל אין.


אשכרה מצאתי את עצמי עוקב בעניין אחרי הדראפט, כאילו יש לי מניות בשארלוט, או שמייקל קיד גילכריסט קרוב רחוק שלי. זה האחרון אגב, שאני ואיש הזאב היינו תמימי דעים לגבי כשרונו העצום ערב הדראפט, הצליח כצפוי לחטוף את הנאחס שלנו, משמע הלך לשחק את מייקל ג'ורדן בקבוצה הכי עלובה בתולדות הליגה.


והנה הגענו לשם המפורש.


מייקל ג'ורדן. וכאן אבקש לצטט שאלה נאה כרפאל, ואף אמיצה יש לציין, שהעלה כאן אחד מהנתינים אך לא מזמן במהדורת שאלותשובות.



שלום,


מה מיוחד במייקל ג'ורדן? השאלה יכולה קצת להטעות, המסתכל מן הצד יחשוב שאני חולק על העובדה שג'ורדן הוא השחקן הכי טוב בכל הזמנים.


אני אסביר את עצמי. אני יליד 95' ומעולם לא ראיתי את מייקל ג'ורדן בפעולה. ראיתי סרטונים ביוטיוב (הבנאדם יודע לעוף), קראתי הרבה, ועדיין לא מובן לי מה הופך אותו לשחקן הטוב בכל הזמנים?


מה עושה אותו יותר טוב מהשחקנים בתקופתו דוגמת מג'יק ג'ונסון או לארי בירד? ומה עם שחקנים של היום? קובי בראיינט שמה שמבדיל בינו לבין ג'ורדן בכמות האליפויות זו בסך הכל אליפות אחת, או לברון שנחשב היום השחקן הכי שלם בכדורסל העולמי, שהוא מסוגל לשחק בכל העמדות (הוא מסוגל להתמודד גם עם עמדות 5 במקרים קיצוניים).



אני אשמח לקבל יחס לשאלתי ותשובה שתרצה אותי, וסליחה על הבורות שהעזתי לשאול שאלה כזאת.


איתי


אז מעבר לתשובת הנשיא כפי שהובאה על דפי כדורסלע-האתר, אבקש אנוכי הקטן להוסיף עוד מילים.



כמובן שבין ובתוך השורות עולה כאן מיני השוואה בין האיש והאליפות לברון "יש לי אליפות" ג'יימס לבין הגדול מכולם. בשש דקות ההתלהבות שקיבל לברון אחרי הגמר, היו כמה כותבים, שמיהרו והכריזו עליו כשני רק למייקל "אם בכלל", שלא לדבר על מה שבאמת עצבן אותי - כניסה לחמישיית כל הזמנים על חשבון לארי בירד.


בין הנימוקים - אם לברון היה משחק ב-80', הוא היה מסיים כל משחק עם 45 נקודות ו-15 ריבאונד. ובכן, גורס אנוכי, במקרה הזה אין כמראה עיניים.


מייקל ג'ורדן היה השחקן הכי גדול שנגע עד היום בכדור, נקודה. יש לציין שאני אומר זאת בצער, כי אני לא הייתי מחסידי האיש, בכל אליפות שלו ליבי נצבט.


למה הכי גדול?



ובכן, הוא היה הכי טוב . . . לפעמים, זה לא ממש רלוונטי מי קולע הכי הרבה, או לוקח הכי הרבה ריבאונד. וזה לא שמייקל היה מהזן ההנפלדי, אחד שנותן מספרים בלי מספרים. היו לו שורות מרשימות עד אימה, אבל גם אם לא היה לך שום דף סטט' ביד, היה ברור כי מייקל ג'ורדן הוא השחקן הכי טוב על המגרש. תמיד. בכל משחק, גם כשהוא לא פוגע (אירוע נדיר כמובן) הוא הכי טוב על המגרש. בהתקפה ובהגנה.



את ג'ורדן לא היה צריך לשווק כשחקן הגנה, כמו שליגת סטרן מפמפמת בעניין לברון שאכן הפך לשחקן הגנה סביר. ג'ורדן היה באמת שחקן הגנה מדהים, שאם רצה פשוט השפיל את השחקן מולו.


נכון, אני מודה, קשה להעביר תחושה כזאת ביוטיוב. אפילו אם רואים משחקים שלמים מהעת ההיא, לא תמיד פשוט לראות את העליונות המוחלטת של ג'ורדן. אבל כשרואים את זה בזמן אמת, זה ברור לגמרי. בדיוק כמו שאם אתה מזדמן לאיזה משחק ילדים/ותיקים וואט אבר, אחרי כמה דקות של צפייה ברור לך מי השחקן הכי טוב על המגרש, וכל המשתתפים, גם הם יודעים שהוא הכי טוב.


יותר מהכל זה בא מהשחקנים ממול. כשלברון או דוראנט משחקים היום, ברור כי הקבוצה ממולו יודעת שהם השחקנים הכי טובים של הקבוצה. ולכן מנסים לעשות כל שאפשר כדי לעצור, להציק, לנג'ס להם. אצל ג'ורדן זה לא היה כל כך פשוט. אנשים פחדו להרגיז אותו. זה לא שכשהוא היה הולך מתחת לסל של הניקס, יואינג אוקלי ומייסון היו מחכים לו עם פרחים שם, אבל עדיין היה ברור לכולם, שאם אתה מחליט לעצבן את ג'ורדן שיהיה לך ברור שאתה עלול לשלם על זה ביוקר. אבל ממש ביוקר.


מזכיר לי במשהו את האגדונת המקומית, שבכדי לנצח את מכבי ת"א, עדיף לתת לה להוביל במחצית. יעני, לא להרגיז את הנמר, אולי אחר-כך נגנוב את הניצחון ככה בטעות בלי שירגישו.


ממליץ בחום לראות ת הסרט התיעודי שיצא לא מזמן לכבוד 20 שנה לכינונה של קבוצת הספורט הטובה בהיסטוריה, הדרים טים. ובכן, גם בתוך הדרים טים עצמה, היה ברור כי יש את מייקל ויש את השאר. מג'יק ובירד קיבלו את כבוד הפז"מ שלהם, בארקלי קיבל את כבוד ה"זוז לפני שאני מפרק אותך" אבל ג'ורדן היה מעל כולם. ואז היו עליו רק שתי טבעות אליפות.


איי הדרים טים . . . הם נתנו 30 הפרש פעמיים לקרואטיה של קוקוץ'-ראדג'ה וכמובן פטרוביץ', ו-50 הפרש לליטא של סאבוניס-מרצ'ולניס ושות'. 50 הפרש!!!


ואלה שתי קבוצות, יאאא אולוהייים!



ועוד משהו בעניין ג'ורדן וגם כמה אחרים. בשנות השמונים והתשעים התחרות בליגה היתה הרבה יותר צמודה. בליגה שיחקו הרבה פחות קבוצות, והכישרון לא התפזר לכך כך הרבה כיוונים. לא היו אז כל כך הרבה טיולי חינם סטייל שארלוט או טורונטו. מה גם שרמת האגרסיביות של הליגה הייתה אחרת לחלוטין.


נכון שהיום רמת האתלטיות הממוצעת גבוהה בחמש דרגות מאשר ימי הקדם אבל אם נניח, ראסל ווסטברוק שכזה, היה הולך לסל כמו פושטק מול הבאד בויס של דטרויט, או מול קארל מלון ומארק איטון, הוא היה חוטף גג, שלושה פאולים עדינים, ארבעה פאולים אכזריים וטראש טוק שמספיק כדי לחלק היום 60 עברות טכניות. וזה עוד לפני שמישהו היה דורך עליו כמובן כשהוא על רצפה.


אני אפילו לא רוצה לחשוב מה היה עושה רג'י מילר לבחור עם נפש עדינה כמו לברון ג'יימס או רונדו.



ולגבי לברון, היה קולע 45 למשחק? ובכן, אולי. אבל סביר להניח, שאם לארי בירד היה משחק היום היה יכול לסיים כל משחק עם 30 ו-טריפל דאבל . למה? כי ברמת שריקת העבירות של היום, אי אפשר היה לגעת בו. את בירד הגדול, לפני הפציעות, עצרו רק במכות רצח, ע"ע מייקל קופר או דניס רודמן, שבאמת היו שומרים מצוינים. ואם שאק צעיר ב-10 שנים, הוא יכול לקלוע 50 נקודות היום בכל משחק שהיה רוצה.



אסכם רגע. ג'ורדן היה הכי טוב כי, כי, כי, הוא היה הכי טוב.


או כמו שאימא שלי אומרת, כפרה עליה: "תפסיקו לבלבל את המוח ולכו לסדר את החדר!".


קילו טקסט כבר נשפך כאן, זמן למנוחת מזגן מתמשכת, בלי ספק כלל וכלל.


ניפרד בברכת היידה-גוני, אותה נזעק כמובן מבין הגלים. ים . . . אולי נלך לים? איזה חום, מי יכול, רבאק.


גוני יזרעאלי




 
 
רוי אורביסון
 
 
ארז חזן
 
 
Powered By Art-Up