הבהרה חשובה: כל הכינויים המופיעים באייטמון זה הם פרי מוחי הקודח. ולמה? כי לא היה לי כח לעבור אדם אדם ולשאול אותו האם הוא מסכים ששמו יתפרסם מעל בימת כדורסלע האתר. אי לכך ובהתאם החלטתי להדביק כינויים לכל המופיעים בפרשה ושלום על ישראל. כל מי שמקשר בין כינוי כזה או אחר לאדם אחר או כזה, עושה זאת על אחריותו הבלעדית והבלבדית. שמא נתחיל? שמא אינדיד.

יום אחד (לפני כמה וכמה אמשים, היה אומר מו"ר א. קישון) ניגשו אלי האחים המוסלמים ובפיהם בשורה: "שמע נא, צוד. השנה תהיה קבוצת כדורסל למושב קשת, שתתמודד בגאון בליגה האזורית. אתה נבחרת להיות המאמן". בטרם הספקתי לאשר או להכחיש את הידיעה, טפחו האחים המוסלמים על גבי טפיחת עידוד, ויצאו להתפלל מנחה.

נשארתי אחוז שרעפים, מהם התנערתי די במהירות (נו מה לעשות, גם אני צריך להתפלל מנחה), והחלטתי כי אם הטילה ההיסטוריה על שכמי את המשימה – אין ברירה אלא לעמוד בה בכבוד. התחלנו לקבץ שחקנים מפה ומשם. דניאל ארך רגליים הודיע כי יבוא, וכמוהו גם תשובה הלוי, מאוחר יותר באותו יום הודיע גם בן עוזיאל כי יכבד את המעמד בנוכחותו ואילו האחים המוסלמים סגרו דיל עם האחים התימנים. מעודדים מההצלחה המשכנו בתנופת גיוס השחקנים עד שהתברר לנו כי נפלנו לצידו השני של הבור: יש לנו יותר מדי שחקנים. "יהיה בסדר", חשבתי לעצמי (ולא בפעם האחרונה, מסתבר), "רוטציה, היררכיה, נסדר כבר משהו".

אז זהו, שלא. למשחק הפתיחה מול אלוני הבשן התייצבו 14 שחקנים לאורך המגרש. יאאאאא אולוהייים! איך אני מחלק 160 דקות אומללות ל-14 שחקנים? הרי לא ייתכן שתשובה הלוי יקבל אותו מספר דקות כמו השריונר, שעם כל החיבה והאהבה שלי אליו – שחקן כדורסל הוא לא. "יהיה בסיידר", אני ממלמל לעצמי. ואז התחיל המשחק. אלוני הבשן, על ששת שחקניה, עושה לנו בית ספר בהגנה, בהתקפה, בריבאונד, ובנקודות. מזל שלא ספרו אסיסטים.

אבל בדבר אחד, כך מסתבר, הספסל שלי חזק במיוחד: עצות מכל הסוגים ומכל המינים. "תכניס את ההוא", "תוציא את זה", "תגיד להם שישמרו ככה", "תיקח את מספר 13 שלהם, הוא הכי טוב". הלו, הלו! אנשים! או שאני המאמן או שאני לא המאמן, עכשיו זוזו לי מהעיניים ותנו לראות משחק בשקט. אולי אפילו נבין מה הולך פה.

ובינתיים ביציע – ששוווווווון ושמחה! האחים המוסלמים גייסו גרעין קשה של 50 אוהדים, כולם חדורי מוטיבציה ורוח נעורים, ומבחינתם לא משנה מה הולך על הפרקט, כל עוד מרשים להם לעשות רעש – הכל בסדר.

בלונדי מוריד ריבאונד (הישג נאה כרפאל, בהתחשב בעובדה שבלונדי הוא השחקן הכי נמוך על המגרש), מוסר לתשובה הלוי, ההוא מוציא מתפרצת, ולפתע – רימון עשן נזרק מהיציע לעבר הפרקט. כן, כן, רימון עשן, באימא שלי שתחיה.

לך תסביר לחוג האוהדים שרימון עשן זה טוב, אבל לא באמצע מתפרצת שלנו.

2 דקות לסיום, אני מבין שלנצח כבר לא ננצח ומכניס את השריונר. יאללה, שיראה קצת פרקט מה יש. זוהן עומד לידי ומסנן: "רק את החברים שך אתה מכניס, אה?"

לך תסביר לו שהמשחק גמור.

סיימנו את המחזור הראשון בהפסד צורב, ואני חושב לעצמי: 'לא נורא, יש עוד ארבעה מחזורים. יהיה בסדר.

הקהל מתפזר וידידי הפרקליט ניגש אלי מן היציע.

פאוזה: ידידי הפרקליט הוא כנראה היחיד שבאמת מבין כדורסל באולם, החבוב אימן קבוצת ילדים במשך שנתיים. הוא בא לפרגן לי ולצפות במשחק, ועל הדרך לתת כמה טיפים של מקצוענים. זו הזדמנות מעולה להודות לו. תודה לך, הפרקליט.

סוף פאוזה.

"קודם כל", אומר לי הפרקליט, "רק אתה והעוזר שלך עומדים על הקווים. כל השאר – יושבים". משם והלאה התגלגלה השיחה לעוד טיפים רבים כהנה וכשמה, עד אטורה מסינה הגענו. בסופו של דבר שחררתי את הפרקליט הביתה והפלגתי אל תוך הדממה הגולנית עמוס בהרהורים.

באותו שבוע ערכנו אימון לחבריא, בעודי מדבר איתם בהתלהבות על וויק סייד וחסימה מדורגת אני שם לב שהחבר'ה לא ממש איתי. אני נאנח ומבין שצריך להתחיל מן היסודות. "טוב, בואו נתחיל מסגירה לריבאונד...".

לסיום האימון, כבונוס, אני מלמד אותם לעשות פיקנ'רול. "דווקא מגניב הקנרול הזה", מתלהב ארך רגליים.

משחק שני, קדמת צבי. תשובה הלוי לא מגיע, ואני מחפש רכז בדחיפות. בסוף בלונדי מצליח לתפוס את רעם. בחור חביב שנשוי למישה מקשת וזכאי לאזרחות קשתית על פי חוק השבות. אומרים עליו שהוא תותח, אומרים. יאללה – ניתן לו את הצ'אנס.

עוזרי הנאמן ניגש אלי ומציע רעיון מעניין. בא נושיב את רעם על הספסל, ונשתמש בו כ"אס" במקרה שנזדקק. אחלה רעיון, אני מהנהן. מקץ דקה אחת בלבד אני מבין שאני זקוק לו על המגרש, וזורק אותו למים. הפעם הבאה שהורדתי אותו לספסל הייתה דקה לסיום, כשהמשחק כבר היה גמור.

האימון של אמצע השבוע השפיע, ללא ספק. החבר'ה ראשונים לכל ריבאונד, סוגרים נהדר בהגנה, ובלונדי נראה כאילו הוא שומר אישית על שלושה שחקנים בו זמנית (דבר יו"ר הדירקטוריון: יונה הנפלדית רמת גולנית בלונדית? לא נכחיש זאת. המשך נא, צוד).

מצד שני, בהתקפה חושך וצלמוות. פוט דה בול אין דה באסקט, היה זועק אבא של נשרק'ה לו היה נשאל. אך לא, הוא לא נשאל. כך או אחרת, אחרת או כך, החבר'ה פשוט לא מצליחים לייצר נקודה, ולפתע אני מבין את הבעיה. הסל בקשת, זה שאליו הם רגילים לשחק ביומיום הוא סל נמוך. בערך חצי מטר יותר נמוך מסל רגיל. עכשיו הכל מובן. טוב, אומרים שדיאגנוזה נכונה היא 50% מפתרון הבעיה. נהדר. עכשיו אני צריך לפתור את ה-50% שנשארו.

לא פתרתי.

לא זו בלבד שלא פתרתי, גיליתי בעיה נוספת. רעם הוא רמה אחת מעל שאר השחקנים, בלי ספק. עכשיו מה, כששמים אותו רכז – בסופו של דבר שחקן אחר יצטרך לזרוק, וזה לא רעיון טוב. אבל אם אני שם מישהו אחר רכז, הוא לא מצליח לייצר לרעם מצב קליעה נורמלי. אחחחח, אם רק היה לי פה את גוסטב, אחי הצעיר. הילד רכז מחונן ובעל יד לא רעה בכלל (הוא גם נוהג לשחק עם הלשון בחוץ. הייתי חושד בו שהוא מנסה לחקות מספר 2 אגדי אחד, זה שמנשק את הפרקט בראש העמוד של כדורסלע-האתר, אבל גוסטב נולד ב-93'. הוא לא ראה את ג'ורדן משחק בלייב).

גוסטב חייל ביחידה מובחרת וברגעים אלו ממש הוא סוחב אלונקה כזו או אחרת במעלה הר כזה או אחר. מה לעשות, צה"ל עדין לא מכיר בחשיבותם של משחקים בליגה האזורית.

לך תבנה מדינה.

26 נקודות. זה מה הצלחנו לייצר מול קדמת צבי. 26. ואני לתומי סברתי שהמשחק של ג"ג מול בני השרון בו קלעה הקבוצה 48 נקודות בלבד הוא שפל שלא ראיתי מימיי.

האמת, זה קצת מוזר, כי מול אלוני הבשן לקחנו הרבה פחות ריבאודים, ובכל זאת ייצרנו איזה 42 נקודות. לאלוהי הסטטל'ה פתרונים.

יצאתי מהמשחק בתחושה עגמומית משהו, נכנסתי לרמבו ונסעתי אל תוך הדממה הגולנית. פתאום מצאתי את עצמי בצומת וואסט.

פאוזה גיאוגרפית:

צומת וואסט לא נמצא על הדרך מרום גולן לקשת. זה כמו שכבוד הנשיא ייסע מרמת גן ליד אליהו, וימצא את עצמו בראש העין נניח.

סוף הפאוזה.

לקחתי את עצמי בידיים, ונסעתי לפאב "הסבתא" להטביע את יגוני בליטר וחצי של בירת מק שוף האיכותית.

המשחק הבא מול מרום גולן דווקא היה משחק טוב. לא שניצחנו, ממש לא, אבל מרום גולן היא המכבי תל אביב של הבית. היא קלעה בממוצע 70 נקודות למשחק, עד שפגשה אותנו. בלונדי ירק דם ויזע על המגרש, ארך רגליים נעל את איזור הצבע ובן עוזיאל הוציא אותנו להתקפות ארוכות שליחכו את השעון עד תומו (תשובה הלוי שוב הבריז).

החדשות הטובות: שוב תצוגת עידוד אדירה ביציעים, בהנהגת האחים המוסלמים (ללא חזיזים, הפעם) והגנה מופלאה ששמרה את מרום גולן על 42 נקודות בלבד.

החדשות הרעות: 3 משחקים, 3 הפסדים.

לפני המשחק הרביעי (מול שעל) שאלתי את תשובה הלוי האם הוא מגיע לעזור לנבחרת קשת האדירה להשיג W ראשון. "לא מגיע", סימס לי החבוב. "3/4 מחוץ לקשת..." עניתי לו (למי שלא עוקב: מתוך ארבעה משחקים של קשת, הגיע תשובה הלוי לאחד בלבד).

לא יודע האם השנינה עשתה את שלה, או שמא ייסורי המצפון, אבל תשובה הלוי ארז את עצמו, קפץ לרכבו של שאול הסעת שחקנים, וזעק: "סע, שאול, סעעעע!!!!!!". שאול יצא לדרך, ובסוף הרבע הראשון הם כבר הגיעו למשחק.

מילה על האולם בו התרחש המשחק הרביעי: משיקולי כהנה וכשמה המשחק הועבר לאולם שונה מזה ששיחקנו בו את שלושת הראשונים, והיה חםםם. כמה חם היה? בואו נאמר שהתגעגעתי לאוסישקין ולמשחק ההחלקות המפורסם. היה חם.

ועל הפרקט? חושך וצלמוות. שעל מובילה 17:5, ואני לוקח טיים אאוט ראשון מקץ שלוש דקות.

"חבר'ה", אני אומר להם, "אנחנו יכולים לעשות את זה. אנחנו יותר טובים. יהיה בסדר".

בינתיים גדודי העידוד החופשיים מלהיטים את האווירה עם עשרות תופים ודרבוקות. אנחנו חוזרים למשחק ולאט לאט מכרסמים בהפרש. עוד נקודה, ועוד נקודה והנה אנחנו יורדים למחצית בשיוויון.

החבר'ה מהיציע בינתיים מוצאים אטרקציה חדשה. ליד היציע יש מזרון עבה של קפיצה לגובה, וגדודי העידוד מזנקים ממרומי היציע אל המזרון. ילדים קשתים, יש לדעת, הם שילוב של שאהידים וקאמיקזות כבר מגיל 4.

על המגרש מתפתחת מגמה מעניינת: מכיוון שקבוצת שעל הגיעה עם 5 שחקנים בלבד, ולחלקם יש כבר 3 עבירות, השופט מפסיק לשרוק להם לעבירות. כי לך תמצא פתרון עכשיו לשאלה מה עושים אם אחד מהם יצא ב-5 עבירות. מצד שני, כדי שלא תהיה תחושה של הפקרות מוחלטת, לנו הוא מקפיד לתת עבירה או שתיים בכל מהלך. ככה, שיהיה.

המשחק צמוד, ודקה לסיום שעל מובילה 24-26.

טיים אאוט. אני מרגיש כמו פיני גרשון בפסק הזמן המפורסם ההוא ומחכה שתשובה יגיד לי "לא פיקנ'רול, לא פיקנ'רול, או ש'תה נותן לי גב או שלא". הוא לא אומר את זה. טוב, הוא בכלל אוהד מכבי, מה הוא מבין. אני מבקש מהשחקנים לתת לתשובה לקחת את הזריקה, ומתדרך אותם מתי ועל מי לעשות עבירה.

תשובה לוקח כדור עד הסל, 26-26. שעל מחטיאים כדור, ויחיא, מהאחים התימנים, קובע 26-28. שעל יוצאת להתקפה. חטיפה שלנו. אני בוהה במגרש כלא מאמין. יחיא וארך רגליים עומדים מול מגן אחד בלבד של שעל. יחיא מוסר לארך רגליים. הוא זורק פעם ראשונה ומחטיא. לוקח ריבאונד ומחטיא שוב. פתאום המגרש מתמלא באנשים רוקדים ששרים שירי הלל לניצחון הראשון שלנו. אני חוזר למציאות ומבין שזהו, נגמר, סוף סוף ניצחון.

הקהל על הפרקט חוגג כאילו זכינו באליפות הליגה והאחים המוסלמים מציגים מעלינו את השלט הענק של גדודי העידוד. מיליון אנשים (טוב, נו, 50. למה להיות קטנוניים), לוחצים לי את היד ומחבקים אותי.

ביציאה אני פוגש את אחד מהשחקנים של מרום גולן.

"תגיד לי", הוא שואל, "אתם הרי לא קבוצת כדורסל גדולה. איך הצלחתם לעצור אותנו על 40 נקודות? אנחנו מנסים שוב ושוב להבין ולא מצליחים".

"תראה", אני עונה לו בשקט, כאילו הולך לגלות לו סוד. "הליגה היא ליגה אזורית, נכון?"

"נו", הוא עונה לי, לא מבין מה הקשר.

"אנחנו שמרנו אישית".