ויאמר סר ש. הרמלין:

"ואם מיאמי פוגשים את סן אנטוניו בגמר, מה אני עושה לכל הרוחות?".

תרגום חופשי למי שלא היה כאן אפעם. בעוד לברון הוא לא חביב המקום מזה זמן רב, פרטים אוטוטו, סן אנטוניו ככלל ופופוביץ' פינת טים דאנקן בפרט, הם שנואי נפשו של כבוד האציל המכובד הרמלין.

אחד הכינויים הגדולים בתולדות הוואט-אבר שייך לאציל, עת כינה בזמנו את מר דאנקן "שומר היענים". גם כינוי, גם מקצועו העתידי, וזאת על שום דמיונו המחריד של טימי קשישא לעוף המשונה ההוא.

אגב, שעות ספורות אחרי השיחה ההיא טוני פארקר הרס לעצמו את הרגל כמובן, שוב, בהקדשה אישית למר סר ש. מנחוס שאין כמותו.

ולמה אנחנו שונאים את לברון בעצם? מזמן לא דשנו בזה, לא ככה? כי במה נדוש; באולסטאר הליגה הכה עלוב? בחקיין המביך שהביאו שם? בשחקני הענף שאין לנקוב בשמו, שלא פחות ולא יותר צוותו לשפוט בתחרות הדאנק? במכבי "תיישון ג'יימס" ת"א?

למה לנו. יש לברון לשנוא בשצף קצף. אז ככה, להלן נימוקי התביעה:

נתחיל בעובדה שהאיש יותר גדול, יותר חזק ויותר מהיר מכולם. מאז שאק לא היה שחקן שגורם לך לחשוב: אוף זה לא פייר! למה נותנים לילד מכיתה ו' לשחק עם הפעוטות מהגנון? שילך לשחק בפוטבול, שם יש אנשים בגודל שלו.

לא פייר. היחידי בליגה שהיה לו כזה פער גופני על שאר החבר'ס מסביבו, נראה כרגע מחלטר בתור הסנטר-ליצן רפואי של הלייקרס, רק שיש לו קצת גב שבור. הוא עדיין מוביל את הליגה בריבאונד, אבל זה לא אותו אחד שעשה טרור ברחבות לפני שנתיים-שלוש.

הלאה. הוא הפסיק לעשות שטויות, לברון. לא עוד השלכות שלשות אידיוטיות, האיש הבין את הסעיף הקודם והולך אודרוב לסל. גם כשמרביצים לו, זה לא הולך, הוא גדולה הוא חזקה, הוא מהירה.

נמשיך בכך, שהשופטים עוד שומרים עליו! שורקים לאיש חצי עבירה במשחק, הוא מבצע לפחות חמש פעמים צעדים כל משחק, בעיקר במתפרצות אבל לא רק, ואסור לגעת בו. הלו, הוא גם ככה הכי חזק, אז תנו לחבוט בו קצת! זה לא שהוא מרגיש את זה, או שממול עומד מוחמד עלי פינת ריק מהורן. איזה קירק היינריך צנום רוצה לצ'פח אותו קצת, יאללה שיהיה לו בכיף .

מרגיז ביותר.

כי יש לו צוות מסייע משובח ביותר. קודם כל דוויין ווייד, שחזר להיות הגארד הכי טוב בנמצא (נדחיק רגע את הפסיכופט העונה לשם קובי בראיינט, שבקרוב יעלה למגרש גם קטוע רגל בשביל עוד חצי ניצחון). ביל סימונס, כתב הספורט הסופר משובח, מכנה את לברון "פאוור-גארד" . אז אם לברון פאוור-גארד, אז ווייד הוא סנטר-גארד. ווייד, בלי לשים לב, מגדיר לגמרי מחדש את תפקיד שחקן החוץ. לא זורק מבחוץ כמעט (ואם זורק מחטיא) ובהגנה משחק בתור הבריון שעושה טרור לכולם, כולל מתחת לסל, ע"ע ריק מהורן שם למעלה, משהו משונה לגמרי. וכאמור, עושה את הכל טוב.

חוץ ממנו, יש ללברון לידו את באטייה, שחקן שזה מעצבן עד כמה שהוא חכם, את ריי אלן שכל מילה עליו מיותרת, ואת מריו צ'אלמרס, שבשקט עושה וואחד עבודה שם, מעין מיני דוויין ווייד, רק שהוא כן קולע מבחוץ, ואפילו טוב.

נקסט. את הכל הנ"ל לברון עושה בלי להתאמץ. גם כי יש לו צוות מסייע מעולה וכי השופטים שומרים עליו (פריבילגיה לגיטימית של השחקן הכי טוב בעולם) אבל גם כי... כי הוא לא צריך. תעשה ג'סטה לעם, תזייף קצת זיעה, איזו התנשפות קלה, משהו. כלום, נאדה.

כי הוא משחק במזרח, בחיאת ראבאק, זה כבר באמת לא פייר. דריק רוז פצוע, אנדרו ביינום פצוע + לא חכם, בוסטון והניקס זה בית אבות גריאטרי, ואלה עוד הקבוצות הטובות. ולא סתם במזרח- במיאמי! לא במילווקי שאף אחד לא יודע איפה זה או נניח, בקליבלנד (?!).

במיאמי, עם החופים והשמש, ופט ריילי והכל. יעני, עוד נתנו לו תנאי ת"ש!

כי אני עדיין לא שוכח לו את השטויות הישנות, "ההחלטה", השיעולים מול נוביצקי, את זה שהוא מכוער, ואת סרט הראש שמנסה באופן פתטי ביותר להסתיר את הקרחת, את ההשתפנות לבוא לתחרות הדאנק מצד אחד, ולדפוק דאנקים של צומי בחימום (פלוס קיטור על הצומי! ההטבעת גם הלנת?) על 8 נקודות פארש שהחברה מארגנים לו במתפרצות של אחד מול טבעת. ומכוער כבר אמרתי?

ובעיקר בשורה התחתונה - כי הוא הכי טוב. בהרבה.

בשורה הסופר תחתונה: קובי MVP. גם פרס מפעל חיים, אבל בעיקר על זה ששחקן שמבחינה גופנית יכול ואמור להשתתף באולימפיאדת הנכים, מתעקש איכשהו להביא קבוצה שאפילו חמישייה אין לה לאזור של הפליאוף.

לברון למבורגיני, דוראנט פורש, וקובי בראיינט, היום לפחות, הוא סוסיתא מפיברגלס, שלא מעניין אותו כלום. הוא יהרוס את המנוע וישרוף את אמא שלו בשביל לסחוב איתם עוד איזו הקפה וחצי.

חוץ מזה, ממתי נותנים לשחקן הכי טוב את ה-MVP ? אם זה היה כך, אז משנת 87', התואר היה הולך לג'ורדן רצוף עד הפרישה השנייה, כולל בעונות של הבייסבול.

נסכם בכפיים לבורא עולם, ששלח לנו את לברון, אבל את גוני-היידה-דוגי-גם.