במאמרנו הקודם פצחתי בפרויקט ראשוני של איתור בני כנף. תרגום לעברית: גם לי הקטן ישנו אי שם במוחי הנובח, שורת אלילים-חביבים יחידה ומיוחדת, אשר בראשם כמובן עומד האיש המואר הנשגב המכובד, נדב "אז תודה" היונה ההנפלדית. מורם מעם, ובכלל מכולם.

ומזה זמן רב, הגיע הזמן ליצור תיעוד כלשהו כזה וגם אחר לעניין הנ"ל ואחר כבוד להזמין מספר חסידי אומות הכנף, עם עלה זית בפיהם, לבוא לקנן עמנו בשובך הפרטי שלי.

הזמנה תישלח. אם גם יבואו, וואלה, זה כבר עייסק אחר.

ופצחתי כאמור דווקא מעבר לים, במחוזות הNBA-מנש, שם חקרנו את 8 קבוצות המזרח אשר עלו לפלייאוף. למה דווקא אותן? ובכן, כי כך אני רוצה.

ברם אולם, מאז נפילת מג'יק ושות', ידוע כי המערב הוא-הוא מוקד העניין האמיתי. אז קדימה במרץ, ממשיך במסע הצפרות שלי לאיתור כל תור ויונה אשר משכו את עיני, ולא חלילה לצורך מילוי בצימוק או אורז.

לדרך בן צור, לדרך.

נתחיל באיש אשר הניע אותי לצמד אייטמונים אלו:

אנדרה מילר. לא מעט משחקים של דנבר ראיתי השנה, ואחמיא לעצמי כי עוד באירופה, משמע בשליש הראשון של העונה, התרעתי כי חכו-חכו מה יהיה כשהם יתחילו סוף-סוף לשחק בבית.

ומילר זה, בן 37, בעיני הרכז המחליף הטוב בליגה, ביי פאר, לא פעם גם קפץ לחמישיה, כי הילדים לצידו נפצעים להם, בעוד הוא החמיץ בכל הקריירה, טפו חמסה חמסה בן גוריון, 4 משחקים. יאפ, 4 משחקים מאז 1999.

ובעיקר, אם כבר עסקינן ביונים וציפורים (לארי בירד כאילו, בעלים שותף לשובך היונים שלי) לא מהיר, לא חזק, מתמודד עם אתלטים שיכולים לקפוץ מעליו ושם את כולם בכיס.

כי חכם האיש, חכם ונבון. בלי לזוז, הוא מריץ משחקים במהירות הבזק, רכז על אמת, ולא מעט מההיילייטס של פאריד מקגי ושאר המעופפים, מתחילים במסירה מדויקת של הקשיש. חבוב, אל השובך, כולל מסדר כבוד.

עוד מישהו מדנבר? ובכן יש שם כמה ממתינים, פאריד העצום היה נכנס כבר עכשיו אבל קשה לי עם ראסטות, טיי לאוסון הסילוני צריך קודם לשמור על הקרסוליים בריאים, וגאבייל מקגי מוזמן, אבל רק בשביל הצחוקים.

היידה דנבר לאליפות!!!

הלאה.

ביוסטון נחמד, הארדן סופר מתוקי אבל עם זקן כזה וכל הפשפשים שלו הוא לא נכנס אצלי בבית, לין, אשיק והשאר לא בכיוון בכלל, אבל מי שכן הוא האיש שסר צ'ארלס חוזר ואומר הכי היה השחקן הטוב ביותר שעמד מולו - כבוד המאמן, מר קווין מקהייל.

אגדה אמיתית, והלוואי ולכל שחקניו גם יחד, היו חצי מהמובים שהוא היה מרביץ במשחק אחד.

אליל אמת.

מה בקליפרס?

חבורת קפצנים, כמה זקנים, צ'ונסי אחד, שהוא מועמד חזק, אבל אני דורש את החלמתו או פרישתו בטרם יוזמן למסדר כנפיים, מאמן סופר מצ'וקמק, וגם כריס פול אחד. מועמדתו אולי הייתה נשקלת, ברם סדרת הפרסומות עם אחיו התאום הבדיוני, קליף פול, לחברת ביטוח, הוציאה אותו לחלוטין מתחום הרדאר שלי.

ממפיס. גאסול נפלא, אבל הוא אח של פאו וזה מעצבן אותי, אני לא מוכן שסודות השובך יודלפו בארוחת שבת בבית הגאסולינות, רנדולף בהמת אדירים, אבל לא חומר אנושי ראוי, פרינס יסתפק בכינוי מכובד, ואלן את קונלי, זה לא זה.

נקסט.

לוחמי גשר הזהב. ברור כשנ"צ של שישי, כי סטפן קארי הוא תופעה מופלאה וייחודית. שחקן התקפה סופר משובח, למרות היותו 54 קילו כולל נעליים ומסטיק, אשר עושה נפלאות עם הכדור, משהו אקסטרה דה לקס. מצד שני, הוא והגנה זה כמו מירי רגב (חברת הכנסת!) ומודעות עצמית. אבל בעצם, אני 1.74, גמד אגואיסט שלא עשה הגנה בחייו, עם או בלי כדור. ברוך בואך סטפן, הנך כאן.

לייקרס. ווה ווה ווי ווה. קובי הוא ה-MVP של השנה, אבל טיפוס מאוס כמעט כמו החבר שלו, מר האוורד, לשעבר – משחק מילים עלוב בדרך - איש המיקי-מאוס. מגאסולינה אנחנו לא מתלהבים כבר מגיל 16, את רון רון אתם תכניסו לבית שלכם, תודה רבה באמת, ומי נשאר? הקנדי הקשיש. חביבו של סר ש. בהחלט טיפוס מרשים ורציני.

רק מה, חובב ביפ. טריפה ותועבה, סל עצמי מביך עד מאוד ליהדות קנדה המפוארת, כמאמר גששינו: "דולרים בטורונטו? מנדבושקס בטורונטו!!". כלום ושום בלייקרס, כצפוי יש לומר, ובלי להתבייש.

עולים לצמרת, שם נמצא את אוקלהומה. על פניו דוראנט הוא מועמד ראוי, יש בו איזו אלילות שכזאת, לאיש מתת אל ומוטת כנף עצומה לגמרי. רק מה, גם כאן, כמו במשחק, החבר שלו מקלקל לו. ווסטברוק הלזה, פצצת אנרגיה מטורפת, רק מה, כמה טיפש אתה יכול להיות בכדי לקחת יותר זריקות מאשר שחקן ההתקפה הכי טוב ביקום? אחד שם מספרים של 28, עם 90-50-40 אחוז? אז אם ווסטברוק הוא הפושע, מה דוראנט אשם? ובכן, דוראנט אשם בכך שלכל הפחות הוא לא מוריד לו סטירה הגונה, מה שנקרא תפיסת עולם מעצבת, וצ'פחה מייצבת, כל פעם שהאהבל מחרב להם משחק. עוד יותר אשם בכך שהוא לא הולך לבעל הבית הופך שולחן ודורש דחוף רכז נורמלי לידו, החל מאיזה מייק קונלי וכלה במאירק'ה טפ-הירו.

אז גם באוקלהומה אין משהו מעניין. ניק קוליסון? תעשו לי טובה.

מה השארנו לסוף? את הפופוביצ'ים כמובן. ובכן: פארקר צרפתי מדי. קוואי לאונרד - ע"ע קנת פאריד - נפלא אבל שיסתפר קודם לפני שנדבר איתו בכלל, פוי גועל נפש. מאנו ג'ינובילי - כאן יש משהו מעניין. מצד אחד, יש בו משהו מעצבן בלי די. ארטיסט לא קטן, קרציה אמיתית מייד אין ארגנטינה. גם לא אסלח לו שברח מאירופה לפני שהתייצב לדו קרב מול אנתוני פארקר. מצד שני, יש עוד מישהו בליגה שמוכן לאכול עטלפים עם השיניים? מאנו יוזמן לשובך לחגים. אושפיזין יהיה, אך לא דייר קבע.

מי נשאר אחרון? כמובן, המגדל הלוהט, איש שכה דומה לבת יענה, היחידי שהיה מסוגל להתמודד עם שאק בשיאו, מר טימי דאנקן. ולא בשל העונה הלא הגיונית שהוא נותן בגיל 37. כמו אנדרה מילר שם למעלה, רק יותר גבוה ולא פחות חכם, עדיין שחקן הגנה עצום, אישית וקבוצתית, ובחור אינטליגנט שאין דברים כאלה, בטח כשאנו משווים לכל מיני כריס בושים או דווייט האוורדים.

קלאסה אמיתית, חבר של כבוד עד מאוד, בשובך היונים שלי.

רגע, משהו קטן, אני חייב, איזו השמצה לברונית קטנה. אומרים האומרים, מן הסתם הם בורים ואף צעירים, כי מתחיל מר ג'יימס לאיים על מקומו של ג'ורדן בצמרת ההיסטוריה. אז ריישית אנמק בשפה אקדמית: פפפפפחחחחחחח.

ראיתם את ג'ורדן משחק? אני ממש לא מחסידיו, אבל באמת הצחקתני.

וקבלו ניסוי מחשבתי. נניח שיש לכם היום דראפט של ובו מועמדים שאק, דאנקן, KG, קובי, ואולי גם ג'ייסון קיד בתקופת השיא שלהם, משמע בערך בגיל בו לברון כרגע, גיל 28. הייתם בוחרים בו ראשון? לפני שאק? לפני דאנקן? אם עניתם לחיוב, אז דעתי עליכם הולכת לשלילה. תהיו לי בריאים.

סיכום כוח אדם בשובך – אגף מערב: מילר וטימי על שטיח בורדו. קווין מקהיל מריץ הלצות עם לארי לג'נד, סטפן קארי הצעיר יעשה כלים, ובחוץ מחכים לספר קוואי לאונרד וקנת פאריד. אבל בחוץ, כן? גלח"צ זה חובה כאן בשובך.

צ'ונסי יבוא אחר-כך ואם אתם רואים איזה תימהוני צד בחצר מכרסמים מעופפים, זה בסדר, הוא משפוחה, כל משפחה צריכה איזה דוד משוגע שעושה בושות בחגים.

נסיים בזעקת קרב שמחה ומאושרת, גלילית גאה בג"ג, שבכל זאת, שנה שניה ברציפות נתנה בראש לעמלקים האנטישמים, באמת אנטישמים, ולקחה להם את הבלקן ביד חזקה ובידית נטויה.

היידה-גוני , זעק דוגי מבין הבולגרים, היידה היידה היידה!