תמה עוד עונה.

היו סדרות, אחר-כך עוד משחק, משחק בו הפייבוריטית ניצחה, ירוקה לגמרי, איזה כיף.

מזמן שכחתי מי היו הזרים של איזו קבוצה ולמה, ויש אומרים אפילו היתה כאן שביתה. וואלאק מי זוכר.

אבל חבר'ה-חבר'ה, רגע רגע, גם מצטיינים יש לבחור!

אז הנה טקס פרסי בורוכוב-סוקולוב המסורתי. אשכרה מסורתי, גם אשתקד היה כזה.

הבה נפצח:

פרס חוסר אכזבת השנה - הפועל ירושלים

כרגיל שם, יש ברדק, כולם רבים עם כולם, מצליחים לשים יד על הזרים הכי חסרי בורג באירופה (אבל עם המון פוטנציאל!) , ובסוף אפילו הישראלים יוצאים מהדעת ופורקים כל עול. מזגנים במלחה? עזבו, עוד שבוע שבועיים אנחנו בארינה החדשה, אז עכשיו נשקיע?

וואלאק, תראו לי עוד עיר בירה אחת בעולם המערבי או בכלל, עיר של איזה 700 אלף נפש, משחקת בחורבה כמו מלחה. יש חנויות בקניון ביג בכרמיאל יותר מרווחות מהבדיחה הזאת, שלא לדבר על המזגן. אבל כאמור, הכל מכתוב וצפוי מראש, אז כנראה ככה הירושלמים אוהבים. בכיף כיפאק שיהיה לנו.

פרס תפוח השנה

לא הכרתי את האבא, כל שאני יודע למדתי מהתקשורת באשר היא ומסיפורים יד שניה לפחות. אז לגבי העץ, אין לי מושג. אבל הילד, וואחד תפוח. חמוד, צנוע, ולמרות שכמה זבלי אדם עושים לו את המוות מדי פעם (למה? כי הם זבלי אדם, זה למה) הוא עדיין נותן עבודה בחן ויושרה של תפוח פאנן.

רגב פנאן, למי שלא הבין עד כה.

שחקן השנה שהוא גם שחקן ההגנה, נו מה, ברור לא?

האיש שבלעדיו מכבי ת"א לא עוברת סיבוב באירופה, שכל עבירה שלו עשתה אולקוס לכל לובש צהוב ואם הוא לא במגרש כל 2.03 בליגה היה מסיים מולה משחקים של 20-20. תיישון ג'יימס. אגב, שמתם לב, שממרחק מסוים, הוא מזכיר במשהו את . . . מאנוט בול?

כנראה כי בליגה שלנו, הפרש הגובה בינו לבין שאר החבר'ס הוא לרוב כמו של מנוט, זכרונו, על יד טימי הרדאוויי.

אם כבר טימי - פרס WTF של השנה, באירופה דווקא, אבל זה טקס שלי, תקפצו לי, הולך ישירות לטימי הרדאוויי של אירופה, כלומר זה שהיה עד לפני שנה, ועם או בלי פציעה, נתן עונה של חרפה כלימה ובושה. בו מקאלב הוא האיש, זה שבתחילת השנה איש מאיתנו לא הבין איך הוא עדיין באירופה, כשחצי מרכזי ה-NBA לא מגיעים לקרסוליו. ואני מדבר על רכזי חמישייה, לא על מחממי ספסל.

פרס כמה טוב שבאת הביתה

יניב גרין נתן עונה חביבה בג"ג-שלנו, שליטת בולגריה בפעם השנייה ברציפות, וגם מתן נאור ומיסטר שולדברבנכנכנכר שבו מגלות הליגה השנייה, שלישית או וואט אבר,

מאמננו האדמוני גם הוא שב לשורותינו, אבל הפרס, ביי פאר, הולך למר אפיק נסים, שנתן וואחד עונה באילת. לא רק תוצרת אלא גם אלגנטיות נדירה במחוזותינו, כיף לראות את המיקרוגל הזה, רוצים עוד כמה כמוהו.

אכזבת העונה: הופה, הפתעה בדרך.

בחרו אותו לתגלית השנה, או משהו כזה, אבל אני אומר, לא דובים ולא אפי. אור סולומון, כוכב נבחרת העתודה, נתן עונה של פחות משש נקודות. נכון שבעונה הסדירה שיחק משהו כמו 16 דקות, אבל בפליאוף בחמישה משחקים מול אילת, קיבל ים דקות, ולהוציא משחק אחד של 15 נקודות, את השאר סיים עם 4.

לא מתאים, גם אם הרבה פעמים זה לא באשמתו. אבל אני, סורי, רוצה יותר. חמדן, כזה אני. עוד לא בן 20? לא 'כפת לי. סולומון יכול להיות מלך הסלים של הליגה בעונה הבאה. לא מלך הסלים הישראלי, מלך הסלים בכלל, עם 20 נקודות למשחק. יש לו את הכישרון, אז היידה ילד, עוף לשמיים.

עוד אכזבות? את שמחון ודוגי תקעו יחד על אותה בלטה, סילבן ל. היה צריך לתפוס מקום יותר חזק במכבי ת"א, על הירושלמים אין לי כוח לדבר.

פרס גטקעס השנה, בו מועמדים מן הסתם רק נציגינו בחו"ל, מקומות בהם יש גם חורף. אחד במינכן, אחד ברוסיה, אחד בקליבלנד, אחד בפולין. טוב, אין ספק שהמסכן בקליבלנד לוקח. לא רק מיעוט הדקות שקיבל והחשש לחורבן הקריירה, זה עוד בקבוצה שניצחה פעם בחודש, ומרוב קור, האיש התפנק בנאחס של ניתוח אפנדיציט בסוף העונה, בדיוק על היום של ההעברות.

שחור יש עליו, מהר לשחוט שם איזה גזר, ולשנה הבאה בממפיס הבנויה. מחבבים אותך עומרי, אל תשבר מהעמלקים האנטישמים האלה.

ישראלי השנה

זה הולך ככה, יש כרגע בליגת קזינו שני ישראלים בלבד שנותנים תפוקה של זר בכל משחק. הראשון הוא ליאור אליליהו, אשר בליגה הישראלית אין כמעט מישהו יכול לשמור עליו, בטח לא באחד על אחד. רק מה, באירופה הוא בעסה מוחלטת, וגם בארץ הקודש, הוא משום מה מסרב לתת מספרים קבועים של 13 ריבאונד ו-2 גגות. את סיפור ההגנה אתם מכירים כבר, הרי.

איך אמר גודס ביום בו ליאור היה פצוע – "ליאור חסר לנו במשחק, וכולנו יודעים עד כמה ליאור הוא פקטור משמעותי בליגה הישראלית". אחלה פרגון מצד אחד, ברם גם נזיפה, בכוונה או שלא, לגבי מה אליליהו לא נותן באירופה. אז לא.

משמע, הזוכה הוא גל מקל. לא נופל מאף רכז בליגה, נקודה סימן קריאה.

ההגעה שלו לחיפה הפכה אותה לקבוצה אחרת לגמרי, קבוצה שאומרים עליה כי בחיזוקים מסוימים, בהחלט מתאימה ליורוליג. וחושבני, כי הכוונה היא לא למקל. נראה כי הוא יכול להיות רכז לגיטימי לגמרי גם באירופה.

האמת, האליפות שלו, השנייה במספר, העלתה לי לרגע צורך לבחור בו בשחקן השנה. אבל בכל זאת, תיישון נתן עבודה גם באירופה, ובאמת שבלעדיו מכבי ת"א לא היו עוברים סיבוב. בארץ. אז מקל יסתפק אצלי בפרס המקומי, אבל באמת, על הקשקש. יש לזכור, האיש גם חביב סיפרה, כן?

עוד משהו, מקל הוא כנראה השחקן היחיד בגילו, שלא ממש מעניין אותו להגיע למכבי ת"א. לא רק הכאפה בפרצוף שחטף מהם, אלא גם כי חושב וייתכן שבצדק, שהוא יכול להגיע למקומות לא פחות רעים.

ישראלי השנה. לפחות.

תגלית השנה

אתר grantland.com. באחריות, אם אתם רוצים לחוות איך באמת עושים תקשורת ספורט כמו שצריך - זה המקום. נסו ותהנו, מילה של רב"ס.

נסיים בשני הפרסים החביבים עלינו:

פרס אפי השנה

שקלנו לתת לג'ינג'י, היו רגעים בהם אפילו לדייויד מאמננו-העולה חשבנו לתת (במיוחד כשלקח מדליה עם רוסיה). אבל בסוף, שוב, הפרס הולך לבירנבוים.

לא לאפי, לדבורה.

אחרי הזובור, הברדק, הוואט אבר שהיה בראשון השנה, וואלק, מגיע לאישה צל"ש. אין עליה, ואם אפשר לסדר שאפרים יבוא לאמן בשנה הבאה בקבוצה היחידה פלוס-מינוס שלא אימן בחייו, משמע ג"ג-שלנו נשמח על כך עד בלי די.

הרגע הגדול הגיע: גולת הכותרת, פנינת ציון, סלע קיומנו, גילת אחותנו, פרס "גוני השנה!" בחסות גוני יזרעאלי נסיך העמק הגולה.

נימוקי חבר השופטים (לא בטוח שאחרי האייטמון הזה יישארו לי חברים, אבל אני מקצוען עד הסוף):

גוני-שלנו, היידה גוני, נסיך העמק הגולה כאמור, נדד השנה עד עיר הנמל אשדוד. עיר של סוורים סוררים, ומדי פעם אף, טפו חמסה עליכום, טילים שזורקים עלינו אויבנו המשוקצים.

לא שנה טובה לגוני, עוד אחח, אחרי הפיאסקו של ירושלים אשתקד ע"ע, הקריאה להחזרתו הביתה כבר נפוצה בכל רחבי כדורסלע-האתר.

אך לפתע פתאום, ממש מאחורי הקיר, מעקף. תדהמה. לסתות שמוטות, שברירי חלזונות.

הקיר הגיע.

גבירותי ורבותי, פרס גוני השנה הולך... לעידו קיר בטון קוז'יקרו!

איש מופת, איש מידות, איש חזק, ובלי ספק ועל כך אין עוררין, לבבי כלביבה מתוקה, מתוק כסירופ שוקולד. והוסיף האיש במאבק איתנים מחוץ למגרש, את הוביל בעוז את שחקני ישראל בשביתה (המיותר, אבל עזבו אותי באמאשכם עכשיו) כולל נאום חוצב להבות וסותם פיות.

וזה שחגגנו השנה 20 לצלחת האליפות של גליל עליון, ועידו כיכב בתמונות כנער הכי יציב באצבע הגליל, זה לא הזיק.

וזה שהוא אלוף, זה לא מזיק. מגיע לו, כל-כך מגיע לו, שנים היה ה-MVP השקט בכל מקום בו שיחק, נדב הנפלד מבית הלל, והנה, סוף סוף, אחרי גליל, ירושלים, נהריה, חיפה, קצת ג"ג, ושוב חיפה, יש אליפות.

אז הנה תואר נוסף, חשוב לא פחות, יש יגידו יותר: גוני השנה, הולך לעידו.

תם הטקס. הקהל מתבקש לפתוח טלוויזיה ולראות את סדרת הגמר ב-NBA , מהר לפני שתיגמר.

אה כן, חיפה אלופה. אלופה לגמרי, ראיתי בעצמי.

והיידה-גוני נזעק מבין הגלים! כי פרסים או לא, נסיך הוא נסיך.