אלוהה לעם. אוטוטו סנטה קלאוס סוגר עוד שנה, וכולם מסכמים סוכמים ומסתכמים. חלק גם מחלקים ב-7 ושומרים אחד בראש בלי לשים לב בכלל, אבל אנחנו, נתיני הסיפרה, גיבירי כדורסלע-האתר (והפייסבוק!) - אנחנו יותר מכל מקפידים על נוחות, נינוחות ונוחיות.

אז אנחנו לא מסכמים. אנחנו, מממ, סוקרים. משקפים, אם תרצו כלשון הפסיכולוגים.

באומרי "אנחנו", אני מתכוון כמובן ל "אני", רן בורוכוב-סוקולוב, איש קראטה מצוין ממזרח רמת גן. הנשיא המכובד והנבון מזמן הסיר כל אחריות לדברי ההבל והבלע שאני נוהג מדי פעם לשרבט כאן, כי הנשיא איש מכובד הינו, בעל שם ומעמד בארצנו. ואני, אני הוזה דעות קטן שלך תסמוך עליו שלא ידביק עליך תביעת דיבה ישר על הפרומו של 2014.

בקיצר, קבלו צרור עניני באסקטבול שנאספו בילקוטי הקטון במהלך 2013. ואם חלקם בכלל מ-2004, תזרמו איתי. עובדות זה לחלשים.

רגע נפלא נאמבר אחד וחצי:

עידו קיר בטון קוז'יקרו מרים צלחת אליפות. בזכות ולא בחסד. כן, למי ששכח, אלופת ישראל המכהנת היא עדיין מכבי חיפה. ואין ראוי מהחבר העצום והרב, סוסון-שור יאור לעמוד ולשמוח שמחה שלמה עם הישג מצוין שכזה.

מי שנכח בפייסבוק ביום-יומיים שאחרי אותו ניצחון גילה, בלי ספק, כי יותר מכל, אנשים שמחו בשמחתו של עידו. גם צהובים, גם כאלה שמקטרים ובצדק על השיטה המטופשת, גם צרי עין ומוח. עידו קיר בטון הוא האיש הכי נחמד בכדורסל הישראלי, ושמחנו לשמוח איתו. יש יגידו - אפילו התרגשנו.

בהמשכו של קיץ 2013, לפני אליפות אירופה המודחקת ההיא, אף זכה האיש לרגע גדול נוסף בחייו, משמע פגישה פייס טו צ'סט (הפרשי גובה) עם החתום מטה, אנוכי הקטן. ויש גם תמונה, בהשתתפותו של דן קוז'יקרו, יורש עצר רציני בהחלט.

רגע של חסד: באמת אין לי כוח להוציא ממרתפי ההדחקה את נבחרת ישראל באליפות אירופה. היה רע לתפארת, ואם יהיה זה שנית, ממש נתעקש שיהיה זה אחרת.

אבל רגע של חסד, העניק לנו החבר אפיק-תאופיק-שאפיק-ראפיק, אפיק נסים המכובד, שהרביץ בבלגים המנוולים 23 נקודות ב-22 דקות, תוך כדי זון שלא ראינו מאז ימי עדי גורדון פינת דורון ג'מצ'י.

בכלל, היה צדיק בסדום באליפות הזאת. אבל אמרנו שאנחנו לא מדברים עליה, לא ככה?

רגע של נאחס: יום ורבע אחרי משחק קריירה של גוני-היידה-גוני יזרעאלי מול מכבי ת"א, הבחור דופק לעצמו את הראש, שובר חצי פרצוף. כמובן שהוואחש הקטן והעסיסי הזה חזר למגרש אחרי שעתיים בערך, אבל עדיין אני מרגיש אחריות אישית כבדה לעניין.

למה? כי אני, הנאחס המנחוס הידוע, נתתי טור הילולה וצהלה אחרי הניצחון ההוא. וכידוע בגזרת רב"ס, דברים כאלה נגמרים בבכי. או כמו שאומרים האמריקאים: הכל כיף חיים, עד שלמישהו יוצאת עין. בניו-יורקית זה נשמע יותר טוב.

רגע של אינעל-ראבק אטומי:

ריי אלן דופק את השלשה ההיא. משחק מספר שש מול סן אנטוניו, האליפות כבר עמוק בכיס של פופוביץ', לברון מרביץ איירבולים אופיינים, אבל ריי אלן, ההוא מקונטיקט שכה אהבנו אי אז בימי דורון שפר אין דה מכללות, מתעקש להשאיר את המלך ג'יימס על כסאו. ומי חוץ ממני הקטנוני והנודניק יזכור שבכלל היו צעדים, ושהיה פאול פסיכי על מאנו ג'ינובילי?

ומה חשב לעצמו גרג פופ, המאמן הכי נחשב בליגה, כשהחליט שטים דאנקן(!!) נשאר על הספסל ברגעים האלה? אויש, אם אלן מחטיא את השלשה הזאת . . . אין סיכוי כמובן, שלשה מהפינה היא כמו צעד וחצי עבור מיקי ברקוביץ', אבל אם . . . פרויקט מיאמי מקבל בראש, לברון חוזר למעמדו הטבעי בהיסטוריה, ווייד מקבל בעיטה בתחת על כך שהוא שחקן מלוכלך ומפוצץ סטרואידים, וטימי דאנקן יכול לצעוד אל השקיעה, היישר אל הקריירה המובטחת שלו כשומר יענים.

(מי שפספס את עניין דtנקן והיענים, מוזמן להקיש במנגנון החיפוש הנחמד של האתר "לשכת התעסוקה" ולקרוא את הטור המופתי של סר.ש הרמלין).

שיר השנה: שיר? מה הקשר? למה מי מת?חשבנו כדורסל, לא? התשובה היא: "כי כך אני רוצה". מומלץ לקרוא במבטא ייקי כבד. ובכן - מי מת? אריק איינשטיין מת, זה מי.

למרות שאנשי הביפ האדום, ממש התעקשו להפוך אותו לסמל שלהם ורק שלהם, לא נשכח כי האריה הלא שואג הזה היה קודם כל אוהד ספורט נפלא, גם כדורסל, הרבה NBA, ואף השאיר לנו כמה וכמה מונחי סלנג כדורסלניים שכאלה סטייל "בפורום? תתפלאי!"; "הוא גדולה, הוא חזקה"; "אני רואה העברית שלך לא מי יודע כמה", וגם את המנון עדי גורדון - יש בי אהבה והיא תנצח.

אז נשיר לאריה, נשיר: איזה שיר? תבחרו לבד, מה אני יודע, מיליון שירים הוא השאיר, תבחרו לכם. טוב, שכנעתם אותי, בכל זאת אתן איזה אחד. כמובן שהשיר הוא מאסטר-פיס של שני הגיבורים, אבל יותר מכך, לכו ל-15 השניות האחרות של הקטע. סליחה על הקיטשיות אבל בעיני (הדומעות, גם עכשיו) כך נראית אהבת אמת.

רגע של אופטימיות:

העניין הוא כזה: יותר ויותר אני מוותר על הכדורסל המקומי-אירופאי, ועובר למחוזות ה-NBA. גביעי אירופה מרדימים אותי, כמות ותחלופת הזרים בארץ הקודש כבר לא נכנסת להארד-דיסק שלי, ושם במנש שמעבר לים, יש דברים כמו סטפן קארי, דוראנט, כספי המתקמבק יופי טופי (טפו 55) כמו גם טלוויזיה משובחת, בארקלי, שאק ובכלל כל הצוות של TNT, ומולם סימונס את ג'יילן רוז המשובחים. אז מה שנותר לי כאן בפרובינציה הים תיכונית, הוא לעקוב אחרי בחורינו האמיצים, יען כי עניי עירי קודמים, ולנצח אעדיף לראות את מעלליו של אבישי גורדון בליגה השנייה, על פני איזה פרננדס או אחד המיצ'לים שמי יודע איפה הם בכלל משחקים השנה.

וכאן, דווקא אחרי קיץ נבחרת מדכא ביותר, כאן יש קצת שמח. טפ-הירו עוד כאן, אבל עוד יותר - הלפרין ולימונד מצאו מקום טוב, טנק דאנק נתגלה כשחקן נהדר, ואוסף פרצופים חדשים מקבל דקות, חלקם אפילו משמעותיות. רפי מנקו, אדם אריאל, שוכמן הצעיר, עוז בלייזר, ומעל כולם שון דאוסן - מסבירים יותר טוב מכל שביתה או קנוניה כי יותר מדי זרים זה דרעק. אנחנו רוצים לראות ישראלים על המגרש, נקודה סימן קריאה.

יהיו פחות הצלחות בגביעי אירופה? לא מעניין אותי. גם ככה כל הספרדיות-רוסיות למיניהן תפסו פער רציני, והיורוליג-פיב"א הוא ארגון מושחת מעין כמוהו.

17 נקודות לערב של שון דאוסן במדי מכבי ת"א ימלאו את ההיכל, אפילו יעלו לשלב ההצלבה רק פעם בשנתיים ורבע.

רגע של שביעות רצון אינטרסנטית:

למרבה השמחה, 2013 המשיכה מגמת עליה מופלאה בתחום החביב עלי אפילו יותר מהכדור הקדום. הקראטה כאן ברמת גן פורח, שמח ומבדח. יש אלופי אירופה ואלופי עולם, מאמן נבחרת יפן האגדי הגיע במו אלילותו להרביץ בנו תורה, ומדי ערב עשרות ואפילו מאות רגליים וידיים מונפות לכל הצדדים לצלילי ספירה יפנית.

ואם להיות רציני לרגע - כמו כדורסל, כמו שחמט, כמו רוב מה שהוא לא הביפ הברברי כאן - עושה טוב. לתקן את המדינה לא נצליח. אבל בקטנה, "חוג" קראטה או וואט אבר פעמיים ורבע בשבוע, יעשה אתכם ואת סביבתכם יותר שמחים ובכלל, אנשים יותר טובים.

למרבה האימה, גם אני הציניקן הקטן הפסימיסט האנרכיסט, מאמין אמונה שלמה בפסקה הקודמת.

אז שנסיים גם את 2014, נמחא כפיים לבורא עולם.