מי שחיפש אותי בימים האחרונים מצא אותי מחופש לדייויד ברוזה, רק בלי הגיטרה ובלי הספרדית, אבל כן חמוש בחליפת קראטה ויפנית קלוקלת.

מטייל במקלטי רמת גן, מעביר אימוני קראטה לילדי העיר. יען כי על השגרה יש לשמור, ולשמור על השגרה יש.

אז הקייטנות ממשיכות, ואני גם. מרביץ תורה, ערכים ודרך ארץ בבני ישראל הרכים, ואולי גם ייצא מזה משהו, לכו תדעו, הרי הערכים המזרח תיכוניים קצת פשטו כאן רגל לאחרונה, ועל דרך ארץ...

כל שצריך לעשות הוא לפתוח איזה פייסבוק שכזה ולהיזכר במשנתו של הנשיא - "צריך להחליף את העם". כי אם הגענו למצב בו לעידו קוז'יקרו, קיר הבטון, האממאמא של מלח הארץ, קוראים "בוגד, סמולן עוכר ישראל", וזאת כי העז לחוות את דעתו שמלחמה וילדים מתי זה דרעק, אצל שני הצדדים - וואלה, חמור המצב, המצב חמור, והאנשים - אתונות.

אז בין מקלט למקלט תמה אליפות אירופה לנבחרות עתודה.

זוכרים זה? כידוע, ישראל המציאה את הטורניר הזה, אי אז כשיניב גרין היה שחקן יותר טוב מפאו גאסול, ואיציק אוחנון היה הטרייסי מגריידי הבא. אחר-כך גם לימונד-אליהו-הלפרין הביאו עוד מדליה, ומהנבחרת של 2006 יצאו מקל כספי אוחיון וכדיר, וגם אחד, טנק דן. אחר-כך היו כמה שנות חושך, ירידה לדרג ב', ושאר פרעות ומריעין בישין.

השנה שוב שיחקו בדרג א', והמטרה לפני האליפות הייתה ברורה - לא לרדת ליגה. זה מעניין אגב המשפט הבא, שימו לב: פיב"א, כמיטב המסורת, ממשיכה בהחלטות שלא היו עוברות גם במכולת שכונתית בדאון טאון צ'צניה. רגע לפני האליפות, החליטו לשנות את השיטה, ובמקום שרק האחרונות בטורניר ירדו, החליטו ש-7 קבוצות ירדו שלב. שבע קבוצות, לא פחות.

עם שיטה כזאת, נבחרת ישראל שמה לעצמה מטרה ריאלית לגמרי, להלן לא לרדת שלב , כלומר לסיים בין 12 הראשונות. סביר.

זאת הייתה המטרה. התוצאה: הצלחה. הצלחה רצינית אפילו. מקום שביעי, אבל לא פחות מזה - מרחק דיגי-דוג מלחמה על מדליה, במשחק 2 הארכות מחמיר לב מול הסרבים המנוולים. הפסדנו.

אבל בתכלס המיקום כאן לא רלוונטי. הנבחרת שיחקה 8 משחקים, בכולם הייתה חזק בעניין, ואת חלקם, כולל מול קבוצות שהגיעו רחוק (סרביה, קרואטיה, טורקיה - שלוש מבין ארבע הראשונות) איבדה ממש על הקצה. קצת לוזריות ישראלית, למה מה קרה? בכל זאת, דייויד בלאט די שדד את מכסת הנסים היהודים לכדורסל הישראלי לאיזה עשר שנים, החל מנס מילאנו הראשון השני והשלישי, ועד לקבל ככה סתם כאילו כלום את לברון ג'יימס במקום סילבן לנדסברג.

ראיתי חלק נכבד מהמשחקים. ככה, בין מקלט למקלט, לפחות מה ששודר השתדלתי לצפות. כזאת אנוכי, כמאמר המשוררת, אליפויות עתודה כחול לבן זה מה שעושה לי את זה.

אומרת הקלישאה, כי מה שבאמת חשוב בנבחרות האלה, הוא להוציא שחקנים לרמה הבאה. ובכן, רבותי וגבירותי, בקטע הזה, באמת אפשר לברך. שחקני NBA כנראה לא יצאו מהנבחרת הזאת. סליחה, שובר אחורה.

הרי בשנת 2006, אם מישהו (להוציא המשפחה הקרובה) היה מהמר שגל מקל יהיה שחקן NBA, סביר שהיה חוטף צחוק מזלזל ומתגלגל היישר בפניו. אז לך תדע.

אבל מה כן יש לנו? ובכן, קודם כל רפי מנקו. כמעט בכל משחק שראיתי, הבחור היה השחקן מספר אחת על המגרש. סמול פורוורד נהדר, קולע, זז, חכם, בובה של שחקן. גם לוקח ריבאונד ומוסר והכי חמור - שומר.

אומרים שיעלה לגלבוע/גליל בשנה הבאה, לטובת הרבה דקות משחק והקפיצה המתבקשת לתפקיד ישראלי מוביל. נברך על כך, ואפילו מאוד. ייתכן ואפילו שווה לזמן אותו לסגל הנבחרת הבוגרת, להתאמן קצת עם הגדולים. מגיע לו, גם אם לאליפות עצמה לא יצא (בכל זאת, עסקינן בעמדה עמוסה למדי עם כספי, פניני וגם שון דאוסן אשר מבחינתי צריך לקבל הרבה מאוד דקות).

הלאה: נאור שרון, הרכז. יש לבחור עוד הרבה מה לשפר, אבל בעונה הבאה מגיעות לו הרבה יותר מאשר 4.8 הדקות שקיבל השנה בחולון. שולט יפה בכדור, מוסר מצוין (שני באליפות באסיסטים) וגם וובוס יש עליו. רוב הזמן שימש בנבחרת כמוביל כדור כמעט יחיד, ועמד בזה בסדר גמור. לפעמים לא, ואז הנבחרת קצת קרסה, אבל זאת לא ממש אשמתו, פשוט לא תמיד הייתה לו עזרה.

עידן זלמנסון. לבחור יש גוף גדול. סוסון יאור רציני ביותר, והיו לא רגעים בטורניר הזה שהיריבים שלו לא ממש הצליחו לעצור אותו. עוד כמה קילו שרירים בהחלט יועילו לילד, אבל יש כאן סנטר נהדר בפוטנציה. ויודעים מה? גם אותו אני הייתי מזמן לסגל הבוגר, 2.06 נוסף אף פעם לא מזיק, בטח כשכל מיני טיוס עושים חוכמות ולא רוצים לבוא.

אדם אריאל, מזכיר לי אישית את דני גוט, אחד כזה בלי חשבון ובלי בושה, ולא חשוב בכלל שהבן האמיתי של דני גוט גם משחק באותה נבחרת. הרבה יזראלי חוצ'פה, מה שקוראים אצלנו. שני דני גוט חדשים בנבחרת אחת? משמח מאוד, לא נכחיש כלל.

אומרים האומרים, שהתגלית האמיתית של הנבחרת הזאת ושל דרוקר המאמן הנאמן, הוא הבחור מנהריה, תומר גינת. מסכים אנוכי. שוב, לא יהיה שחקן NBA. אבל שחקן טוב בליגת העל בהחלט יכול להיות. שחקן אנרגיות שכזה, לוקח ריבאונדים בהתקפה, יד נחמדה מבחוץ, רץ, שומר, עושה בלגאנים. אנחנו אוהבים הרי כאלה.

איגור קולשוב שיחק השנה באריזונה סטייט, קולג' נאה ומכובד אי שם ב...אריזונה. המספרים שלו שם ממש לא מבריקים, אבל בפעם הראשונה שראיתי את הבחור באליפות הזאת, הייתי בהלם. הבחור הפך לבהמת אדירים, שור בר בגובה 1.94.

הייתה לו אליפות סבירה, כולל 9 נקודות ברבע המכריע בעליה לרבע הגמר מול האיטלקים, אבל עדיין התחושה שלי היא שהבחור רק מתחיל לדגדג את רף הפוטנציאל. יש ידית, יש כתפיים מוטי דניאל שכאלה, לך תדע.

סיכומון: הביאו קצת נחת הבחורים הצעירים הללו, נחת ואפילו קצת תקווה. וזה די הרבה בימים משוקצים שכאלה. תנו להם לשחק בשנה הבאה. יותר כיף מכל סימפסון או ווילסון חולף שישים כאן 17.5 נקודות למשחק, ויתחפף מיד אחר-כך ומי זוכר אותו בכלל.

ועד העונג הבא, אשר ספק רב האם ומתי נפגוש בו, היידה גוני נזעק מבין הגלים. זעקה גדולה הפעם, שיהיה.